דבר מלכות סיום הרמב"ם ה'תשנ"ב:הלכות של תורה שבעל פה לא יתבטלו לעולם

ב"ה
הספר "משנה תורה" של הרמב"ם מסדר לפנינו כל ההלכות של תורה שבעל פה. יש בזה חשיבות מיוחדת, כפי שלומדים ממאמר רז"ל שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, מה שאין כן הלכה, כי "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם"."

כאן הרבי מעלה שאלה לגבי נצחיות הלכה: יש כלל שההלכה היא כפי הדעה של בית הלל. אבל זה רק בזמן הגלות (כמו שהרבי מסביר בשיחה "תורה חדשה" בשבועות תנש"א). כי לעתיד לבוא יחזור בית דין הגדול לירושלים ויפסקו הלכה כבית שמאי (כי לעתיד יהיה בית שמאי הרוב, ופוסקים כפי הרוב). אם כן, מתברר שההלכות שלנו, שהם כפי דעת בית הלל, כן יתבטלו לעתיד?!

יותר מזה, ידוע שיש דעות שמצות בטלות לעתיד לבוא, שקאי על הזמן של תחיית המתים (תקופה שניה של ימות המשיח). זה לומדים מסוגיא בגמרא לגבי התר לתכריכים של שטנז למת. לפי רב יוסף הדבר מותר בגלל הסיבה ש"מצות בטלות לעתיד לבוא". אם כן, אז כל ההלכות של תורה שבעל פה יתבטלו לעתיד (בתקופה שניה, תחיית המתים) — כי אם המצות בטלות לעתיד, אז ממילא ההלכות (שהם פרטי קיום המצות) יתבטלו?

 

מצות בטלות או נצחיות התורה?

"מצוות בטלות" הוא בסטירה, לכאורה, לנצחיות התורה. ואם תרצה לאמר שענין המצות הוא "היום לעשותן" ובהמשך "מחר לקבל שכרן" שאז יתבטלו — אין זה מספיק. כי על פי המבואר בחסידות מצוות הן רצונו של הקב"ה, שלא תלוי בשום מטרה (כגון זיכוך הנפש, או תיקונים). זה מחזק את השאלה האיך להגיד שמצוות בטלות לעתיד כיוון שמצוות הן רצון הבורא שהוא לא שייך שנוי?

בסוגיא בגמרא לגבי תכריכים הנ"ל, מובא בשם רבי יוחנן שמותר לקבור מת בתכריכים של שטנז כי המתים פטורים ממצוות. כל עוד שהוא מת, אין בעיה, אבל מה בתחיית המתים? לכאורה הדעה של רבי יוחנן חל רק עד התחיה, ולא קשור לדעה של רב יוסף שאומר שמצות בטילות לעתיד לבוא.

כאן הרבי מביא סוגיא אחרת מסכת סנהדרין (צ, ב) לגבי תחיית המתים. שם, רבי יוחנן בעצמו אומר שלעתיד נקיים מצות תרומה עם אהרן הכהן בעצמו, אחרי שהוא קם לתחיה. מזה שאין השיטה של רבי יוחנן ש מצות בטילות, והראיה — שאהרן הכהן מקבל תרומה! אם כן, שלפי שיטתו מצות לא בטילות, איך הוא מתיר לקבור מת בכלאים?! כי ברגע של התחייה המת שוב מחוייב במצות והרי הוא לבוש באיסור!

הרבי מסביר שבאמת שיטתו של רבי יוחנן שמתים פטורים ממצות, היא הסבר על (ומתאים ל-) שטתו של רב יוסף שמצות בטילות לעתיד לבוא: "מצות בטילות" פירושו בחינת ציווי לאדם. כאשר אדם מת, והשלים כבר עבודתו בקיום המצות, הוא פטור. זא אומרת שגם בתחיית המתים לא יהיו לו ציווים אלא מצות שהם רק רצון ה' (ללא בחינת ציווי), כי ציווי רק שייך כאשר יש מציאות נפרדת, ויש מקום למציאות של המצווה ולמציאות של מקבל הציווי. אבל, כשיהיה יחוד שלם עם הקב"ה, עד שיהיו מציאות אחת (ישראל וקודשא בריך הוא כולה חד), כאן אין מקום לציווי — מצות (הציווי שבהם) יהיו בטילות לעתיד לבוא. אבל ההלכות של אותן מצות שהן רצון ה', הן נציות, ואין כאן סטירה!

על פי זה גם נוכל לענות על השאלה איך רבי יוחנן מתיר תכריכים של שטנז אם לפי שיטתו מקיימים מצות לעתיד בתחיית המתים: כי יהיה מציאות של נתינת תרומה אחרי התחיה, אבל לא בתור ציווי, כנ"ל, כי האדם נהיה פטור ממצות — למעליותא, כי הוא כבר לא צריך ציווי מפני שהוא לא מציאות נפרדת אלא נהיה חד עם הקב"ה!

ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי) אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים. ומסתבר לומר, שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים — בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים, כבפנים.

 

מצות, הלכות, תורה

כאן הרבי מדייק בלשונות "מצות (בטילות לעתיד לבוא)" ו"הלכות התורה (לא יתבטלו לעולם)". העניין של מצות הוא זה שהם שייכים לעולם ולמציאות האדם. מצות הם דבר פרקטי ולא תאורטי ("היום לעשותם"). מה שאין כן תורה ("הלכות התורה") היא באמיתתה למעלה מהעולם.

דוגמה לזה: הלכות עיר הנדחת, שנאמר בגמרא שעיר כזו (של יהודים שהרוב עבד עבודה זרה) לא הייתה ולא תהיה לעולם. זאת אומרת שאין פה ענין פרקטי, אבל לומדים ודנים ההלכות של עיר כזו (עניין של תורה, ולא המצוה בעצמה) כי הן נצחיות גם שאין קשר למצב מציאותי. לכן, נאמר שמצות יתבטלו (כי הם תלויות בעולם) אבל תורה (שלמעלה מהעולם) היא נצחית, והרבי מסביר:

ועל פי זה מובן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה .. אינן בטלין לעולם" — כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם.

יש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה") כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

 

בית הלל ובית שמאי: מחלוקת נצחית?

באות ח של השיחה, הרבי מגלה חידוש נפלא שבונה על ההסברים הנ"ל לגבי נצחיות התורה: נצחיות הדעות של בית הלל ובית שמאי שהמחכישות זה את זה.

כידוע, בית הלל ובית שמאי כמעט תמיד במחלוקת דעות בהלכה. דעות בית שמאי כמעט כלן להחמיר, ובית הלל להקל (לתובנות נוספות, ראה שיחת "תורה חדשה מאיתי תצא", שבועות, ה'תנש"א). המשנה אומרת ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים…זו מחלוקת הלל ושמאי."

הרבי שואל על לשון המשנה, כי ענין המחלוקת הוא שיש ב' דעות, וההלכה היא כפי אחד ולא כפי השני (מפני שהם בסטירה זה לזה אי אפשר לקיים פסקי דינים הפכיים). אם כן, איך אפשר להגיד ששתי דעות הפכיות יתקיימו? ואם תרצה לאמר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ששתי הדעות מושרשות למעלה והלכה רק פוסקת על איזה מקיימים בפועל — הרי אחת מקיימים על פי הלכה ואחת לא מקיימים, שלא מתאים ללשון המשנה שהמחלוקת עצמה, שתי דעות מנוגדות, סופה להתקיים.

הנקודה היא שאמנם היום ההלכה היא כבית הלל, בכתבי האריז"ל כתוב שלעתיד בזמן משיח הלכה תהיה כבית שמאי. זה באמת הענין של "סופה להתקיים". אבל צריכים להבין החידוש של הרבי כאן:

 

נושא הפכים בהלכה

גם לפי האריז"ל שלעתיד בימות המשיח הלכה כבית שמאי…וזה "סופה להתקיים" — זה מפרש "סופה להתקיים" שהיא קאי על דעת בית שמאי, ולא על המחלוקת עצמה. כי ברגע שהלכה כבית שמאי, ההלכה היא כבר לא כבית הלל — דעת בית הלל מתבטלת, ונשארים במצב שדעה אחת מתקיימת, דעה שניה לא מתקיימת. וגם, הרבי מציין, זה ירידה גדולה לבית הלל, בניגוד לכלל שמעלין בקודש?!

הרבי מתרץ שהאריז"ל מדבר על תקופה א' של ימות המשיח (שבה עולם כמנהגו נוהג), אבל בתקופה ב' (תחיית המתים) כשיתבטלו המצות (כנ"ל), אז המחלוקת יתקיים: ההלכה תהיה כשניהם, גם שמאי והלל ביחד. וההסבר:

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, "אילו אומרים טמא ואלו אומרים טהור, אילו אוסרים ואילו מתירים" היא רק לגבי הלכות כציווים לבני אדם איך להתנהג בעולם. כיוון שמציאות האדם בעולם מודגש בזה, ובהגבלות העולם חסד וגבורה מנגדים אחד לשני, לכן רצון ה' (התנהגות האדם) יכול לבוא לביטוי בשני האופנים.

אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם רצונו של הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו — גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד", שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד…

יוצא מזה שיש 3 תקופות: הזמן הזה (הלכה כבית הלל), תקופה א' של ימות המשיח (הלכה כבית שמאי), וזמן של תחיית המתים (הלכה כשניהם). בתקופה א' וב' ההדגש על הפעולה בעולם, ובהגבלות העולם אפשר לקיים רק אחד בפועל והשני נשאר ברוחניות. זה הזמן של "היום לעשותם". אבל אחרי זה בא "מחר לקבל שכרם", שקאי על תחיית המתים, שמצות בטילות. פירושו: בחינת הציווי להאדם תתבטל, אבל הענין האמיתי של המצות ישאר — זה שהן רצון ה'. לכן הלכות של תורה אינן בטלין לעולם. בזמן תקופה הג' ההלכה תהיה כבית שמאי ובית הלל ביחד, כי רצון הקב"ה יתגלה בעולם, "ומצדו יתברך יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו יתברך, חיוב ושלילה ביחד, להיותו 'נמנע הנמנעות'".

 

דעת הרמב"ם ודעת החסידות: החידוש שפותר המחלוקת

בסיום השיחה הרבי מתייחס להלכה בסוף ספרו משנה תורה, והיה אפשר לראות את זה כנקודה צדדית שבא לכבוד סיום הרמ"ם. אבל בהסתכלות עמוקה יותר, מתברר שהרבי פותר מחלוקת באופן שיש לשתי הדעות קיום בעולם (בדוגמה מה שהרבי הסביר בשיחה באריכות.

באור הסבר השיחה שימות המשיח הם שיא ושלימות קיום המצות בתור ציווי לאדם, ולאומת זה בזמן של תחיית המתים תתבטל בחינת הציווי ועניין האמיתי של המצות יתגלה, כנ"ל. הרבי מגלה שזה מרומז בהלכות בסיום המשנה תורה, שהרמב"ם כותב ש"לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיח…אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָה…כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" זאת אומרת שלימות בתורה ומצות. אז הרמב"ם מוסיף, בהלכה אחרונה, "בְאוֹתוֹ הַזְּמַן…לֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד", שהרבי מזהה כרמז לתקופה שניה (תחיית המתים) שאז העבודה היא "לדעת את ה' בלבד", "מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, כדי כו', אלא הוא עצמו המטרה והתכלית". שלימות קיום המצות כציווי ואחרי זה ביטול ענין הציווי ועבודה שאינה מתייחסת לעולם, כנ"ל.

אבל כדי להבין את החידוש של הרבי כאן, צריכים להבין את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם והרמב"ן בנושא. בקיצור הרמב"ם כותב שתחיית המתים היא שלב ארעי, שאחריה חיים נצחיים בעולם הבא, נשמות בלי גופים. הרמב"ן חולק עליו, ולדעתו של הרמב"ן העולם הבא הנצחי הוא תחיית המתים, וחיים נצחים הם כנשמה בגוף. ידוע שחסידות הולך לפי הדעה של הרמב"ן, שחיים נצחיים הם נשמה בגוף אחרי תחיית המתים. והרבי מסיים את השיחה כך:

ועל פי זה יש לאמר, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחיה (כהפסק דין בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השניה דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואף-על-פי-כן, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה — לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך-הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחיה, שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר — שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים".

על ידי הביאור הזה, הרבי מגלה לנו איך שהמחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן (שהיא מחלוקת לשם שמיים) סופה להתקיים — שתי הדעות יתקיימו כי שתיהם באמת דבר אחד.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s