וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*


י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

לך-לך, ושוב לך-לך

למה הקב"ה ציוה לאברהם אבינו לך-לך (מארצך, ממולדתך, מבית אביך)? למען להגיע ל"ארץ אשר אראך", ארץ ישראל. על-פי חסידות לכל אחד מהבטויים יש דוגמא בעבודת ה' של יהודי:

• ארצך קאי על רצון האדם — לצאת מהרצונות;
• מולדתך קאי על תכונות שהאדם נולד בהם — לצאת מההנחות של "ככה אני";
• בית אביך קאי על החינוך שקיבל — לצאת מההגבלות של "ככה למדו אותי".

בשלב הראשון חייב לעזוב לגמרי שלושת הענינים המגבילים הנ"ל (אפילו כשהם בתחום של קדושה). אחרי שהוא עוזב אותם, האדם יכול עכשיו להתקדם אל "הארץ אשר אראך", ארץ ישראל. בשיחת דבר מלכות פרשת פנחס, הרבי מסביר שיהודי מחוייב "לעשות כאן ארץ ישראל", לעשות איפה שהוא נמצא מקום שבו אלקות, קדושה, ויהדות הם בגלוי. ומעבר לזה: לחיות עם הגאולה. כאן הרבי מסביר שאנחנו כבר בשלב מתקדם בכיבוש חוץ לארץ כדי לעשות אותה ארץ ישראל, ולכן הציווי "לך-לך מארצך" קאי גם על מקום שנעשה כבר ארץ ישראל — לא רק לצאת מדברים שהם לא בקדושה, אלא גם לצאת מהדרגא הנוכחי המוגבל שלנו בקדושה.

זה כולל לא רק ארץ ז' עממים (כנגד ז' מידות שבנפש האדם), אלא גם ארץ עשר עממים הנשבע לאברהם אבינו, שכולל הארצות של הקני, קניזי, וקדמוני (כנגד ג' מוחין שבנפש, כתר, חכמה, בינה). והרבי מודיעה שנקבל את הארצות האלו בלי המלחמה שהייתה נדרשת בכיבוש ארץ ז' עממים, שהם הז' מידות.

לצאת מהרגילות, אפילו רגילות טובה וקדושה של תורה וחסידישקייט, נעשה על ידי שהאדם מגלה כוחות שהוא לא ידע שקיימים אצלו. זה כולל להוסיף בלימוד התורה ולעשות חידושי תורה, ולהקהיל קהילות בשבת ללמד אותם תורה. ה"לך-לך" הזה הוא ההכנה הנדרשת שיגיע לתורתו של משיח, שהיא קשורה עם קניית ג' הארצות, שהם הג' מוחין, השער ה"נון" שאליו השיג משה רבינו רק בסוף ימיו. ועל ידי זה מגיעים לגילוי שלימה של תורה שניתנה בהר סיני, הדרגא של "תורה חדשה מאיתי תצא" (ויקרא רבה).

אפשר לשים לב שהרבי דרש מספר פעמים מהחסידים הענין של "לך-לך" מחדש:

• שנות היו"ד-ים, בהם הרבי דרש שחסידים יצאו מהנחות העולם ו"בעלבתיש" רגילות (שהעניבה ישרה ושהצבע שלה מתאים לנעליים, לדוגמא);
• שנות הכף-ים, בהם הרבי חידש את הענין של ופרצת — לצאת לשליחות;
• שנות הלמד-ים, בהם הרבי הכניס את החסידים לענינים של שלימות הארץ ומיהו יהודי;
• שנות המם-ים, בהם הרבי חימם את הענין של משיח — ווי וואנט משיח נאו — וחידש הפצת שבע מצות בני נח.

שלב אחר שלב הרבי דורש מהחסידים לצאת מהרגילות*, לך-לך מחדש. אפשר לשים לב שבשנות הנון-ים הרבי הכניס חידוש בה"קאך" במשיח — זהוי משיח וקבלת מלכותו (כמדובר בשיחה של פרשת נח, ובהרבה מקומות). גם בזה נדורש "לך-לך" חדש, אפילו מהדרגות הקודמות שהרבי קבע. כאן בשיחתנו הרבי מזכיר שכדי להביא התגלות המשיח והגאולה האמיתית והשלימה אין אנו יכולים לעמוד במקום (אפילו המקום הכי טוב של הוראות קודמות של הרבי) — מחוייבים לעשות לך-לך ל"ארץ אשר אראך" שהרבי מוביל אותנו. כדוגמא, העידוד הנלהב של הרבי לשיר "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". קח ולך-לך!


* ולא פחות הרבי דורש מעצמו להיות בתנועה בלתי נפשקת של "לך-לך", ועדות לזה מסיפור הבאה שסיפר ר' לייבל גרונר, ע"ה:

הרה"ח ר' משה לייב רודשטיין ע"ה, דוד אשתי, היה דמות מוכרת. לפני מלחמת העולם השניה, כשהתגורר בפולין, שימש כמזכירו של הרבי הריי"צ. תפקידו היה להקליד אגרות שהרבי כתב, ולשגרם לנמענים. לאחר המלחמה, כשהוא הגיע לארה"ב, המשיך בעבודתו כמזכיר של הרבי הריי"צ. לאחר ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, הרבי ביקש ממנו להמשיך בתפקידו, וכך הוא אכן עשה עד שהוא נפטר. 

פעם שח לי ר' משה לייב: "קשה לי להבין דבר מה: כאשר שוליה עובד אצל בעל מלאכה, אינסטלטור, נגר, וכדומה, לאחר פרק זמן מסוים הוא מצליח ללמוד את המקצוע ופותח עסק עצמאי. חשבתי לעצמי, אמר ר' משה לייב, שאחרי שאני עובד אצל הרביים במשך שנים רבות, אני אצליח ללמוד את מקצוע האדמו"רות, ואוכל לפתוח בעצמי אדמו"רות ולהיות רבי".  שאלתי אותו, אז מדוע זה לא קרה. ענה ר' משה לייב: "אני ראיתי רבי חדש בכל יום! הרבי של היום לא היה אותו רבי של אתמול".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. 

"בכל יום ראיתי גילויים חדשים והתנהגות חדשה ואחרת של הרבי. בכל יום היו דברים שונים שטרם ראיתי. ולכן, לעולם לא יכולתי ללמוד את המקצוע, ולא נעשתי רבי…".

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

נח: עולם חדש ראה

בפסוק הראשון בפרשת נח כתוב "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו".  אומר המדרש בשם ר’ לוי: "כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה". מביא המדרש חמישה שמות, הראשון נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא [תמוהה שאתמול העולם נחרב והיום יוצאים], אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ

באיזה מובן ראה נח עולם חדש?  לכאורה הוא יצא מן התיבה באותו כדור הארץ, אמנם אחרי מי המבול בטח היה מראה חדש. אבל האם זה בגדר של "עולם חדש" שנאמר בתורת אמת? הרבי, שמביא את המדרש הזה בשיחת פרשת נח תשנ”ב מגלה הכוונה הפנימית על פי תורת החסידות:  

בבריאת העולם מצאנו שהתורה משתמשת בשני שמות: י-ה-ו-ה (שם הוי', שם המפורש, שם העצם), ושם אלקים. שם הוי' מראה על אלקות שלמעלה מהעולם. שם אלקים הוא שם שמראה על צמצום, העלם, והסתר, שנותן אפשרות לברואים שמרגישים מציאות נפרדת ועצמאית. בלשון תהלים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן י-ה-ו-ה אֱלֹהִים" – שמש הוי’ המהוה עולמות אין סופים, ואלקים המגן שמצמצם ומסתיר על האור כדי להביא עולמות בעלי גבול. בלשון הרבי: 

שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי' (הוי' דלעילא)… 

זאת אומרת שכן, העולם שראה נח בצאתו מן התיבה הוא אותו עולם שנתהוה על ידי שם אלקים, אבל התגלה שבאמת שם אלקים הוא בעצמו רק צמצום האור של שם הוי’ ולא דבר נפרד. 

מזה אפשר להבין יותר טוב המושגים של הרבי בשיחות דבר מלכות, ונותן לנו כלים שבהם נוכל "לפקוח את העיניים". וכמו שהסביר הרבי בשיחת פ’ בראשית לגבי שעבוד מלכיות, שבזמן הגלות ישנו ענין של שעבוד מלכיות אבל אינו נוגע בנשמות ישראל ולא בגופיהם של ישראל בעניני תורה ומצות. ואפילו אותם ענינים שיהודי כן מתנהג כפי חוק המדינה מפני "דינה דמלכותא דינה" מסביר הרבי שגם בענין זה אין ישראל מתנהג כפי דינה דמלכותא מפני שעבוד מלכיות, אלא כי ככה ה' קבע בזמן הגלות. 

בכמה שורות הרבי פותח לנו את העינים לראות "עולם חדש" — עולם שפשוט אין בו שעבוד מלכיות!  ובזה מזהים תקופה ראשונה של ימות המשיח. באופן אחר: אם אדם נמצא בגלות  פרטית פנימית ומאמין שאכן עם ישראל נמצאים במצב של שעבוד מלכיות, אז הוא באמת נמצא את במצב כזה, ר"ל. אבל אחר שמפנימים דברי הרבי מגלים שאפילו בענינים של "דינה דמלכותא דינה" יהודי לא נמצא במצב של שעבוד אלא הוא מקיים רצון ה' גם בזה, לא פחות מאשר בשאר עניני הלכה! נכון, בחצוניות נראה אותה גלות, אבל קבלנו מהרבי כלים "לפקוח עינים" ולראות שבתוך חושך הגלות שבא משם אלקים מאיר שם הוי’ — עולם חדש רואים! 

על ידי שינוי בהבנה והשגה שלנו, שפועל בנו לפקוח את העיניים למציאות הפנימית של העולם, מעמידים אנו את עצמנו במצב של גאולה וזה אפילו בזמן שהעולם כמנהגו נוהג. זהו תחילת ימות המשיח! כל אחד, לפי יגיעתו להבנת והפנמת המושגים האלה שהרבי מגלה, מגיע לבחינה של גאולה באופן פרטי. 

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

כבר אין שעבוד מלכיות — בראשית תשנ"ב

ב"ה

הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח שאין תלוים ביאת משיח וימות המשיח בשינוי במנהגו של עולם. "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג." "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד." (פרק י"ב) זאת אומרת שאפילו בימות המשיח (בתקופה ראשונה שבהם) העולם ממשיך בדרך הטבע, אבל בני ישראל כבר לא במצב של "שעבוד" לאומות העולם כמו שהיו משך זמן הגלות.

בשיחה של שבת פרשת בראשית, תשנ"ב, הרבי מסביר שעם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה, ולכן כל הבריאה היא עבורם. על כן מתברר שהאמת היא שאין אומות העולם באמת שולטים עלינו באופן של "שעבוד":

ואף-על-פי שבגלות נמצאים יהודים ב"שעבוד מלכיות", וישנו ציווי של "דינא דמלכותא דינא", ו"לא ימרדו באומות", אל תתגרה בגוים, וכיוצא בזה, הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שליהודים יש מורא ופחד מפני אומות העולם (בזמן הגלות) חס ושלום, שכן אדרבה: יהודים הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אומות העולם, אלא הפירוש בזה הוא, על דרך הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (ועל דרך זה בנוגע לעמון), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבני ישראל צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". זאת אומרת: כך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבני ישראל, ולכן "אל תתגר בם מלחמה."

ועל דרך זה בנוגע ל'אל תתגרה באומות' ו'דינא דמלכותא דינא' (וכיוצא בזה), הרי אין זה בגלל פחד, חס ושלום, אלא משום שכך קבע הקב"ה וציוה שכן צריך להיות הסדר בזמן הגלות; אך מובן ופשוט שאין זה נוגע כלל וכלל בכך שישראל (גם בזמן הגלות) הם העם הנבחר, ה"ראשית" של כל העולם וכל אומות העולם.

זאת אומרת שנוסף לזה ש"דינא דמלכותא דינא" הרי זה רק בנוגע לענינים גשמיים מסויימים (דיני ממונות, מיסים וארנוניות וכיוצא בזה), אך לא בנוגע לעניני תורה ומצוות שעליהם יש הוראה ברורה בתורה … הרי גם בנוגע לגופים וגשמיות (וחומריות) של יהודי, נשאר הוא תמיד "ראשית" ולמעלה מאומות העולם, וזה שישנו ציווי "דינא דמלכותא דינא" אין זה בגלל שהוא תחת שעבוד וממשלת אומות העולם, אלא משום שכך קבע הקב"ה את הסדר בגלות ("מפני חטאינו").

הרבי אומר כאן ברור שאין אנו עכשיו במצב של "שעבוד" לאומות העולם בשום פנים ואופן. יותר מזה, הרבי מסביר שזה תמיד היה האמת. בכל זאת, גם ברור שהרבי רוצה לגלות לנו שעברנו מחסום מסויים והגענו להשג חדש: אמנם באמת תמיד המצב היה כך שיהודים בעצם נשמתם למעלה משעבוד לעומות העולם, זה היה בהעלם ולא דבר הנראה לעיני העולם (עולם שבו סבלו עם ישראל בגשמיות וברוחניות). אבל כעת אפשר לזהות שאף-על-פי שהעולם כמנהגו נוהג, אבל בני ישראל אינם במצב של שעבוד לאומות העולם.

רואים את זה בפשטות, שבכל מקום ששם גרים יהודים יש חופש ליהודי לקיים תורה ומצות, כנזכר בשיחה. בפנימיות יותר יש נקודה על פי פנימיות התורה (אבל לא מוזכר בפרוש בשיחה): 70 אומות העולם הם כנגד המידות שבנפש, שמולידות את התגובות הטבעיות שלנו כפי הבנת שכל אנושי בעולם. לפי זה, שעבוד מלכיות מראה על אי-היכולת של האדם להשתחרר מהמידות והתגובות שנולדות משכלו האנושי (המכונות בחסידות "הנחות העולם"). להשתחרר משעבוד מלכיות פרושו שישנו את היכולת והכח להתייחס לעולם לפי שכל של תורה. שאף-על-פי שהוא נשאר עם השכל אנושי שלו, אינו בשעבוד להבנה, למודעות, ולמידות שנולדים ממנו. הוא "משוחרר" להבין את העולם על-פי תורה, ולהוליד מידות משכל של קדושה.

דוגמה לזה: אדם שקשה לו הפרנסה. שכל אנושי אומות העולם שבנפשו טוענים שבמצב כזה הוא חייב למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן) כדי להרבות הכנסות. אבל תורה אומרת שעליו להרבות בצדקה ולהזהר מחילול שבת. למרות שהוא יודע מה תורה אומרת, אם הוא בשעבוד לאומות העולם (שבנפשו) הוא מרגיש אנוס לעשות כפי ששכל אנושי טוען: למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן). להשתחרר משעבוד זה נותן לו את היכולת והכח לא להרגיש אנוס, ואדרבה, להרגיש שדרישת התורה לתת יותר צדקה היא באמת הדבר הנכון. הוא משוחרר מהשכל האנושי והנחות העולם, אפילו שהוא עדיין רואה עולם שמתנהג בדרך הטבע.

אנחנו עדיין רואים עולם כמנהגו נוהג (ועוד לא רואים את הדבר ה' שמהוה את הבריא כל רגע). בכל זאת, הרבי מודיע שאנו משוחררים כבר להתייחס לעולם לפי שכל של קדושה, שכל של תורה, בלי אונס או כפיה מאומות העולם (הן אומות העולם שבנפש, הן אומות העולם שבחוץ). זה בעצמו מעיד על תקופה ראשונה של ימות המשיח!

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

דבר מלכות כי תצא: ימלא שחוק פינו כבר בזמננו

ב"ה

אחד החידושים הנפלאים וחשובים שהרבי מגלה בשיחות הדבר מלכות נמצא בפרשתנו. הרבי מדבר אודות השילוב שבשבת אחד קוראים פרשת כי תצא (למלחמה) ובמנחה פרשת כי תבוא (אל הארץ — מנוחה ושכר). באור זה הרבי מזכיר פסוק בתהלים "אז ימלא שחוק פינו", וידוע דברי הגמרא על הפסוק (ברכות לא.):

אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה…

הגמרא מדגישה שהמילה "אז" היא לשון עתיד, עד לזמן שתבוא הגאולה. וככה מבואר בכל תורת החסידות כולל שיחות ומאמרים של הרבי שקדמו לשיחה שלנו — שהזמן שבו נוכל (סוף כל סוף) למלאות שחוק פינו הוא זמן הגאולה. וכאן הרבי מגלה את החידוש:

"אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו", אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ששמו השני "יצחק", על שם הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) לבעל שם טוב, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, "אז", אלא) בלשון הוה.

פסוק שבכל הדורות מבואר לדבר על זמן הגאולה עתידה, כעת מתחדש בהבנה בלי תקדים שהוא דבר שקורה (או שיכול לקרות) עכשיו! נוסף לפשט הנפלא שענין זה הגאולתי כבר שייך בזמננו, יש עוד עומק יותר אם נסתכל בהסבר הרבי לגבי הענין "למלאות שחוק פינו".

במאמר דיבור המתחיל "אני לדודי" שיצא לאור בתור קונטרס בשנת תש"נ (שנה אחת קודם השיחה שלנו) הרבי מסביר לנו את הפסוק הנ"ל:­­

על ידי העבודה דחודש אלול, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית הענין דמראה פנים שוחקות [המלך כשהוא בשדה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות], וכמבואר בכמה מקומות בענין הקניגיא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, שיראו בגילוי שכל המלחמה דטוב ורע (שבעולם הזה) הוא רק בכדי שיהי' שחוק ותענוג, ואז ימלא שחוק פינו, וכל זה — בקרוב ממש.

מזה מובן שבעולם הזה (זמן הגלות) אין אנו יכולים לזהות ולהכיר שהמלחמה שלנו עם הרע (כי תצא למלחמה על אויביך) היא באמת "קניגי", סוג של משחק שמתענג בו המלך שהוא הקב"ה (וגם אנחנו נתענג בה). חוסר הכרה זו שולל "למלאות שחוק פינו" כי המלחמה עם הרע נראה בעינינו כדבר אמיתי, ומציאות הרע היא סכנה תמידית ונוכחית.

אבל זמן הגאולה מלוּוה בגלוי שכל המלחמה היא חלק מתוכנית האלקית לשם תענוג אלקי. להכיר בזה להזדהות בזה מאפשר לנו "למלאות שחוק פינו" למרות שאנחנו בתוך מאבק עם יצרנו הרע. כי הרע כבר אינו אמיתי אלא פשוט חלק מה"קניגי" והמשחק של עולם הזה (כפי שהרבי מסביר בשיחה שפירוש "כי תצא למלחמה על אויביך" הכוונה שאתה למעלה מאויביך — עד כדי-כך שאין להם מציאות אמיתית).

לכן, באומרו שאנחנו כבר כן יכולים "למלאות שחוק פינו" הרבי מודיע שאנחנו כבר יכולים להכיר ולהפנים ענין האמיתי הנ"ל של המלחמה עם "אויבינו". על ידי שמפנימים את הכרה הזו, נעלם כל הרגש של דאגה ופחד, ובמקום יש חיות נוספת להתגבר על האויבים והרע הנדמה, כיון שהאדם כבר יכול לזהות שכל המלחמה היא רק "קניגי" ומשחק הנקבע מלמעלה ואינו מלחמה אמיתית כלל. "אז" נהיה "עכשיו", ויכולים אנו באמת לחיות גאולה עוד בתוך המלחמה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות פנחס: להבין עניין "פנימי"

ההוראה לעשות "כאן" ארץ ישראל — "מאכט דא ארץ ישראל" — היא עבודה שפועלת את הגאולה. הרבי מקשה, אמנם, על ההוראה לעשות כאן ארץ ישראל:

על פי דין הרי "כאן" (חוץ לארץ) אינו "ארץ ישראל"! ואדרבה: שלימות העבודה בתורה ומצות דבני ישראל הוא דוקא בארץ ישראל. וגם בהיותנו "כאן", במקום וזמן הגלות, מתפלל יהודי ג' פעמים בכל יום (חול) "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו"…מהו אם כן תוכן ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל"?!

הדרך לעשות "כאן" (שאינו ארץ ישראל) לארץ ישראל הוא להיות "פנימי" — "וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן — שפנימי, כל דבר שהוא עושה, הרי הוא שקוע בזה לגמרי ('ליגט ער אין דעם אינגנצן')." אפילו כאשר הדבר שהוא עושה הוא הכנה לדבר אחר (לדוגמה, לנגן ניגון הכנה להעיקר, שזה לשמוע מאמר חסידות של הרבי), הוא באותו רגע שקוע במה שהוא עושה ברגע זה, בלי לחשוב אפילו לאן זה מוביל. עבודה בשלימות:

צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" — במקום וזמן זה — בתכלית השלימות (לפי כל הכחות ואפשריות במעמדו ומצבו) במחשבה ודיבור ומעשה, כ"פנימי" ששקוע לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאחר זה)…לעשות מהמקום (והזמן) ארץ שבה ניכר בגלוי ידישקייט (ישראל)…

הרבי חוזר מספר פעמים בשיחה זו ש"כאן" פירושו "זמן ומקום זה" שבהם נמצאים עכשיו. כדי להבין המושג של זמן ומקום, יש לראות המאמר ד"ה גדול יהי' כבוד הבית הזה (שיצא לאור בקונטרס שנה לפני השיחה — ה'תש"נ, מודפס במלוקט ד'). שם, (באותיות ו-ז-ח של המאמר) הרבי מסביר עניינים עמוקים לגבי "מקום הארון אינו מן המידה".

[ארון הקודש של לוחות הברית היה שתיים וחצי אמה על אמה וחצי, אבל מובא בגמרא שלמרות זאת הרוחב שלו לא תפס מקום בקודש הקודשים: רוחב הקה"ק 20 אמה, רוחב הארון שתיים וחצי אמה, ומצד הארון לכל צד 10 אמות שלימות, כאילו הארון אין לו רוחב — לא תפס מקום!]

ההסבר שבמאמר הוא שזמן ומקום הם מתהווים על ידי שם אלקים, שם של צמצום והעלם, עצם עניין הגלות: אלקות בהסתר, ועל-ידי זה נתהווה התחלקות זמן ומקום. למעלה מזה יש שם הוי' (שם העצם) שלמעלה מזמן ומקום. (הרבי מדייק להגיד ששם הוי' הוא למעלה מהתחלקות זמן ומקום, אבל יש שם זמן ומקום בלי התחלקות — "היה, הווה, ויהיה כאחד", וכן הוא במקום, בלי התחלקות של "כאן" ו"שם".)

לפי זה, נבין מציאות הנסית של הארון בקה"ק: "מקום הארון" לא היה מקום כמו כל המקומות בעולם שנבראו על ידי שם אלקים שמסתיר על האחדות של שם הוי', אלא הוא מקום מיוחד שבו התגלה שם הוי' בתוך המציאות של התחלקות זמן ומקום. כל מקום אחר בעולם הוא במצב של התחלקות, כל מקום ומקום נפרד מחברו. מה שאין כן במציאות שנתהווה על ידי שם הוי', שבה אין התחלקות ופירוד אלא הכל בטל לאחדותו, יתברך. רק בקה"ק היה גלוי של אחדותו של שם הוי' בתוך התחלקות של שם אלקים. יוצא מזה שקה"ק הוא מקום בעולם הזה של התחלקות מקומות (לכן היה מידת רוחבו 20 אמות מחולקות), אבל בו התגלה אחדות מוחלטת של שם הוי', שהתבטא בזה שרוחב הארון נמצא בתוך ה20 אמה רוחב של קה"ק בביטול ואחדות (וראה המאמר לבין את העניין לעומק.)

עכשיו נוכל להבין נקודה פנימית יותר בהוראה "עשה כאן ארץ ישראל": שעצם המושג של "כאן" נברא על ידי שם אלקים, מקור הצמצום וגלות. כי אין "כאן" ו"שם" לגבי שם הוי', כיוון שאין התחלקות וכל המקומות כאחד. (להעיר ש"כאן" בלשון יידיש "דא", ראשי תיבות של "דלד אמות", עניין של התחלקות.)

זה שנמצאים "כאן" מראה על עולם של צמצום ופירוד על ידי שם אלקים. מה עלינו לעשות? לעשות "כאן" ארץ ישראל — העבודה לגלות האחדות הפנימית (של שם הוי') "כאן" בעולם הזה של התחלקות. איך? על ידי העבודה של "פנימי", שכל דבר שהוא עושה הוא שקוע בזה לגמרי. הפנימי חי מציאות של הוי' — אין פירוד של עכשיו ואחר-כך, כיוון שלגבי שם הוי' כל רגע באחדות עם כל הרגעים, "עכשיו" כולל העבר והעתיד. על ידי העבודה של פנימי, להדמות למציאות של שם הוי', הוא עושה במקום (וזמן) זה "ארץ אשר בה יהו' ניכר בגילוי". לעשות "כאן" — התחלקות זמן ומקום — ארץ ישראל (גילוי שם הוי', שכל המקומות כאחד).

בגאולה יתגלה שם הוי' בתוך העולם של שם אלקים, ויהיה ניכר שמצד שם הוי' אין צמצום והתחלקות, וזה יפעל אחדות גמורה של כל המקומות וכל הרגעים (פירוש הפנימי של קיבוץ גליות מארבע כנפות הארץ). זוהי המציאות של ארץ ישראל (כפי שיהיה לעתיד כשיתפשט ירושלים לכל ארץ ישראל), וכדי להגיע לארץ ישראל (גילוי האחדות של שם הוי') הוא על ידי העבודה של פנימי — לחיות רגע זה כפי שהוא כולל ומיוחד עם כל הרגעים — בכל הלבושים של נפש: מחשבה, דיבור, ומעשה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

פ' קרח, תנש"א: על מה הרבי התכוון בהסבר של שמש בגבעון דום?

ב"ה

האם אתה יודע ומרגיש שהרבי חי וקיים, גם אחרי ג' תמוז, אבל לא נעים להתעקש שלא קרה משהו נעלה?

אולי אתה מרגיש ורואה שהרבי בוודאי "יתיר מבחיוהי", אבל איך מסתדרים עם שיחה מפורשת שבה הרבי אומר שחייב להיות משה רבינו או אתפשטותא דלי' בכל דור חי בגוף גשמי?

תתפעל לדעת איך ההסבר של הנס ד"שמש בגבעון דום" יכול לפתור לנו את העניין באופן של התכללות נפלא, כדלקמן.

שיחה פ' קורח, תנש"א

בשיחה של שבת פרשת קורח, ג' תמוז, תנש"א, הרבי מסביר באריכות הנס הגדול שאירע ביום ג' תמוז בזמן של יהושע בין נון: השמש והירח, וכל מערכת השמיים עמדו במקומם ע"י הציווי של יהושע: "שמש בגבעון דום…."

לא רואים כ"כ קשר בולט בין הנס שפעל יהושע  והגאולה הניסית של הרבי ריי"ץ ביום ג' תמוז, תרפ"ז (שעלי' דבר הרבי בהתוועדות בשנת תנש"א).  הקשר ליום ג' תמוז תשנ"ד יותר מובן, עם הדגש על נס שמטרתו הוא זה שבני ישראל ינצחו את המלחמה בכח עצמם, כידוע.  אבל יש עוד נקודה כאן שתביא אותנו להבנה נוספת ונפלא, כמו שהזכרנו.  ולהבין זאת, צרכים להבין תחילה סיפור בתנ"ך: השיחה בין אליהו הנביא ותלמידו אלישע.

בקשתו הקשה של אלישע

כתוב במלכים , פרק ב, שאליהו, לפני עלייתו השמיימה, הזמין את תלמידו אלישע לבקש בקשה ממנו.  אלישע בקש "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲך אֵלָי" .  אליהו ענה לו ש"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל", ורש"י נותן טעם הפשוט: "אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי".  למרות זאת שאי אפשר הדבר, אליהו מודיע לו ש"אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן".  עדיין לא מובן איך אליהו יוכל לתת יותר ממה שיש לו?!

מאיפה ה"פי שנים"?

אחד ההסברים (לקוטי מוהר"ן, פ' סו) לשאלה זו — איך אליהו יוכל לתת לתלמידו אלישע יותר ממה שיש לבעצמו — מבוסס על דברי הזוהר לגבי צדיקים.  כל צדיק וצדיק יש לו בחינת רוח לתטא, שאיתו הוא חי משך ימי חייו בעלמא דין.  ונוסף לזה, יש לו גם רוח דלעילא, שלא מתגלה עד שמגיע זמנו להסתלק מהעולם.  כשמגיע הזמן להסתלק מהעולם, יורד הרוח דלעֵלא ומתאחד עם בח' רוח דלתתא.

לפי זה, ברגעים האחרונים של הצדיק בעולם הזה, הוא מקבל גלוי מלמעלה מעבר למה שהיה לו עד עתה, שזה גלוי בח' רוח דלעֵלא.  דוגמה לזה רשב"י, שגילה סודות נוראים דווקא לפני הסתלקותו כידוע מהזוהר.

אחרי יחוד שתי בחינות של רוח, הרוח דלעֵלא מתעלה ומסתלק למעלה "כי טבעו אינו יכול לסבול כלל זה העולם", ויחד איתו בח' רוח דלתתא, ולכן הצדיק מסתלק מהעולם.

שלוש תקופות בחיי הצדיק

יוצא מזה שלכל צדיק יש ג' תקופות:

א) חיים חיותו בעלמא דין, עם הגלוי של בח' רוח דלתתא;

ב) הרגעים לפני הסתלקותו, כאשר מתגלה הרוח דלעֵלא;

ג) העת הסתלקותו והלה, ששני בחינות רוח מסתלקים מהעולם (וראה אה"ק הנ"ל).

במעשה אליהו ואלישע, דווקא הרגעים האחרונים לפני הסתלקותו של אליהו נתנו את ההזדמנות לתת "פי שנים ברוחו": הוא (אליהו) היה עדיין חי וקים בעולם הזה, אבל כבר קיבל התגלות בח' רוח דלעלא.  לפני כן, לא היה ביכולתו להשפיע "פי שנים" כי לא היה לו; אחרי רגע זה, הוא כבר עלה למעלה עם רוחו ולא יכול לתת לתלמידו (וראה אה"ק הנ"ל); אבל ברגעים האחרונים האלה היו לו שתי בחינות של רוח, והוא עדיין בעולם הזה, וככה יכול לקים בקשתו של אלישע לתת "פי שנים".

ברגעים האחרונים האלה נכללים שתי בחינות של קיום הצדיק שלכאורה הם מנוגדים וסותרים אחד לשני: חיים גשמיים יחד עם המעלות של הסתלקות ("צדיק דאתפטר").  ברגעים אלה הוא גם חי וקיים והוא גם "יתיר מבחיוהי"!

הקשר לנס של שמש בגבעון דום

על פי ההסבר הנ"ל, נתבונן על מה היה אם ברגעים אלה שנשיא הדור מקבל גלוי זו דלעלא —  עמדו השמש והירח במקומם.  שמש בגבעון דום.  זמן נפסק מלהתקדם, וגם מצבו של נשיא הדור עומד — הוא נשאר חי וקים נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ויחד אם זה הוא קבל הדרגות והגלוים שלא נמצאים אלא בשעת הסתלקות.  במקום רגע קטן של הזדמנות להשפיע "פי שנים" לתלמידיו ומקושריו — הרגע הזה לא מסתיים…

אולי אפשר לומר שבזה מתגלה עוד עומק בהסבר הארוך של הרבי על הנס של שמש בגבעון דום: שיגיע זמן, שלוש שנים בדיוק מהיום ג' תמוז שבו נאמרה השיחה, והרבי ינצל נס זה של ג' תמוז, שמש בגבעון דום, ונהיה מצב שלא היה: הרבי אוחז בשתי בחינות מנוגדות של מציאות!  הוא "חי וקיים" ללא הסתלקות (כפי שהרבי מסביר בשיחה של פ' בא, תשנ"ב, שבדורנו לא יהיה הסתלקות), והוא גם "יתיר מבחיוהי" עם כל המעלות שמתגלים בשעת — הסתלקות?!

זה נותן טעם להדעות השונות בינינו: כן, הרבי נשאר חי וקיים בגוף גשמי כמו לפני ג' תמוז, וכן יש לו כל המעלות של "יתיר מיבחיוהי" שעל פניו קשור עם הסתלקות. בהתבוננות קלה נבין שזה נותן לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות לקבל כוחות מהרבי נעלים יותר ממה שהיו כל השנים, כי הרבי בעצמו קבל כוחות נעלים יותר.  ויחד עם זה, נהיה כלים להבין איך זה שחצי מליובאוויטש מסתכלים על ג' תמוז באופן אחר לגמרי מחבריהם!  אילה מרגישים שהרבי חי וקיים, ואילה מרגישים שהרבי יתיר מבחיוהי, וכולם חושבים שאחד סותר את השני.  אבל באמת (ואין אמת אלה תורה) — אלו ואלו דברי אלקים חיים!

נסיים בתקווה חזקה שנצליח לנצל את הכוחות האדירות שהרבי דולה לנו להביא את הגאולה בפועל ממש, לפתוח את עיננו סוף סוף לגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדמו"ר מלך המשיח לעולם ועד!

בהעלותך תנש"א: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי בטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד השלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלימות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפש את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות והוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

נשא ה'תנש"א: שנה שמלך המשיח נגלה בו

ב"ה

משך ההכנות הבינלאומיות למלחמת המפרץ בשנת תש"נ, ומשך המלחמה עצמה, הרבי פעמים רבות הזכיר דברי המדרש ילקוט שמעוני על "שנה שמלך המשיח נגלה בו". אבל כאן, בפרשת נשא, המדרש מוזכר בתוספת משמעותית ביותר. בלשון הרבי:

זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו — שנת ה'תנש"א…"הי' תהי' שנת אראנו נפלאות"…מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו…שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז…עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא")…ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם."

יש פה חידוש נפלא וגורלי בהודעה (מודגשת) שדברי המדרש התקיימו באותה שנה — שזה כבר לא קאי על משהו עתידה להיות. ובפרט שהרבי מצטט התחלת המדרש: "שנה שמלך המשיח נגלה בו". בפשטות הרבי מודיע שבשנת תנש"א מלך המשיח נגלה! ואין גילוי המשיח סותר שבני ישראל עדיין שייכים לפחד ממאורעות בעולם, וזקוקים לעידודים של מלך המשיח לא לפחד והכרזתו שהגיע זמן הגאולה. למרות כל זאת, העניין העיקרי קרה: משיח נגלה בשנה זו!

ויש לדייק:

פלא גדול למה במדרש כתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בו", כיוון שזה קאי על המילה "שנה", לשון נקבה, והיה צריך לכתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בה"? צריכים להבין למה כתוב "בו" ולא "בה".

כאן נביא לשון "אור החמה", פירושו של הצדיק אברהם אזולאי על הזוהר:

"יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח…ועתה יתגלה, אך שאר בני-אדם לא יכירוהו…" (שמות ז, ב, בשם ר' חיים וויטאל, ז"ל)

נזכיר שהרבי מביא בשיחות "שבכל דור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "ולכשיגיע הזמן, ייגלה אליו השי"ת וישלחו, ואז יערה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה" (בשם הרב עובדיה ברטנורה והחתם סופר), שעל פי זה יומתק מה שכתב האור החמה הנ"ל: שאותו אחד שהוא ראוי להיות משיח בפועל מקבל התגלות הנשמה של משיח. אמנם התגלות זו היא התגלות פרטית, "אך שאר בני-אדם לא יכירוהו. רק בשלב מתקדם יותר יכירו שהוא משיח, בלשון הילקוט שמעוני — "שעה שמלך המשיח בא".

לפי כל הנ"ל אפשר להסביר, בדרך אפשר, למה כתוב בילקוט שמעוני "שנה שמלך המשיח נגלה בו" ולא "בה": כי מדובר על התגלות נשמתו של משיח באותו צדיק שראוי להיות משיח. בו, באדם הזה, נגלה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה. שהרבי רוצה לגלות לנו שבאותה שנה, ה'תנש"א, נגלה בו הגלוי הזה. ועכשיו מתעכבים עד שבני אדם צריכים להכיר בו. וסיבת העיכוב גם מוסבר באור החמה:

"לא יוכל המשיח לגאול את ישראל מלמטה…ולזה צריך רחמים עליונים ולזה צריך התעוררות מלמטה כדי לעורר הרחמים למעלה שאפילו ירצה המשיח הגשמי לגאול …כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח ע"י מה שישפיע מלכא עילאה…" (שמות ט, א)

הנה קיים האדם שבו נתנו הנשמה של משיח ("המשיח הגשמי") שיודע בעצמו שהוא הגואל, אבל עדיין שאר בני-אדם לא יכירוהו. רואים את בלשון הילקוט שמעוני: שנה שמלך המשיח נגלה בו…שעה שמלך המשיח בא. שני שלבים נפרדים: התגלות משיח קודם לביאת משיח. הרבי מודיע על קיום שלב הראשון, והעברה לשלב השני, שהוא תלוי בעבודתם של ישראל כנ"ל — "כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח". ולכן מובן דברי הרבי: "את שלי עשיתי", "אם היו צועקים עד מתי באמת, משיח היה כבר בא", ועוד התבטאויות הרבה, ודי למבין. עד מתי?!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות מגלות גאולה

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה