דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות וארא: תיקון המוות

הגמרא מספרת: "בשיחה השניה של פרשת ואראה , הרבי מאריך בהסבר מאמר חכמים "המת בערב שבת סימן יפה לו." מספרת הגמרא "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה?" הוא סבר שרבי יהודה הנשיא פחד מהדין בעולם האמת, לכן חזר לפניו סמנים טובים (והיפוכם) שירגיעו אותו: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו… מת בערב שבת סימן יפה לו וכו'." אבל הוא לא היה בוכה מפני פחד הדין, אלא "אנא אתורה ומצות קא בכינא" — "על התורה והמצות (שלא אוכל לקיים) אני בוכה."

לכאורה הסמנים שחזר רבי חייא לא שייכים לסיבת הבכי של רבי יהודה הנשיא. כמה שיהיו הסימנים טובים, אבל הם לא משנים את המציאות להיות פטור ממצות. שואל הרבי:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") — "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים…כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

כיוון שעל פי תורה "טוב" הוא קיום תורה ומצות כנשמה בגוף, לכן מיתה היא היפך הטוב, כי מיתה היא הסתלקות הנשמה מהגוף וקיום התורה והמצות נפסק. עונה הרבי לשאלה:

שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התורה ומצות, כדלקמן.

הרבי מסביר שכבר היה ענין דומה למיתה בערב שבת הראשון שבו נברא אדם הראשון, כמו שכתוב "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן." חז"ל אומרים: שינה – אחד מששים למיתה, כי החיות של האדם בהעלם (אין תנועה ואין התבטאות) — על פניו מצב בלתי-רצוי. אבל, לאמיתתו של דבר, הוא סימן שיהיה הוספה בחיות כאשר:

כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך — כהמשך הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם", "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'", "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות — שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.

הענין הנ"ל הוא גם קאי על העולם בכלל, שיהיה קיים 6 אלף שנה, כנגד ששת ימי השבוע (ואלף השביעי כנגד שבת). אלף הששי (שבו אנו נמצאים) הוא כנגד ערב שבת, סוף זמן הגלות, ובערב שבת יש את הענין הזה של תרדמה, שפועל שלימות לאין ערוך (כמו שביארנו לגבי אדם הראשון). לכן, "המת בערב שבת" קאי גם על מי שנפטר בערב שבת של אלף הששי: שהוא ענין התרדמה כדי להשיג תוספת וחידוש החיים. ובזה שני ביאורים:

א) אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות — התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים.

ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף — בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף חיים נצחיים.

עכשיו ניתן לנו לענות איך זה מפייס הבכיה של רבי יהודה הנשיא להגיד לו ש"המת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי'…ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר — "כמצות רצונך")…

מתברר שמיתה בערב שבת היא גם סימן יפה לגבי המשך קיום תורה ומצות, כי היא מביאה ישר לתחיית המתים ושלימות נעלת ביותר בקיום תורה ומצות. ואז הרבי ממשיך באופן נפלא:

שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה…הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

המיתה בערב שבת (באלף השישי, תקופתנו) אינו דבר שלילי! רק עניין של העלם כהכנה לגלוי נעלה יותר של חיים — חיים נצחיים, בתחלית השלימות.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות שמות: להביא לימות המשיח

בפרשת שמות מתחיל תקופה חדשה בדברי הימים של בני ישראל: תחילת גלות מצרים והשעבוד. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" — גלות הראשון ומקור לכל הגליות.

המדרש אומר שסיבת הגאולה ממצרים היתה "בשביל .. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין". מזה הרבי לומד שהפסוק "ואלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה" גם מזכיר ומדגיש הזכות שבה בני ישראל יגאלו ממצרים. זאת אומרת: הפסוק מדבר גם על תחילת הגלות, וגם על הגאולה העתידה מהגלות.

כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". והירידה שבינתיים היא בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל-מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו –) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

במלים אחרות, לא רק שיש "ירידה לצורך עליה" שמצדיק את הירידה למפרע, אלא יותר מזה: הירידה בעצמה היא כבר חלק מהעליה העתידה!

כאן בשיחה הרבי מסביר מאמר חז"ל הידוע לנו מההגדה של פסח:

"אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

יש בזה 3 דרגות: יום, לילה, וימות המשיח. יום, הוא הזמן שמאיר בגילוי אור האלק. לילה הוא זמן חושך הגלות. ונשאר להסביר ענינו של ימות המשיח. כפי הסבר הרבי כאן, ימות המשיח זה זמן שיש מצב של גאולה (אבל אין זה הגאולה עצמה, אלא "מצב" של גאולה בלבד). מצב הזה של גאולה מתאחד עם זמן הגלות, שבזה יש פריצת כל הגדרים: גאולה, שהיא בלתי מוגבלת, "נמשכת במדידה והגבלה ד"כל ימי חייך" במציאות העולם הזה."

הייתכן כזה דבר? התאחדות גבול ובלי גבול? זה כוחו של נשיא הדור (כגון רבי אלעזר בן עזריה, הנזכר לעיל):

חידושו של נשיא בישראל (נשיא מלשון התנשאות) הוא לקשר ולאחד "כל ימי חייך" של כל א' מבנ"י וכל ישראל – "כל ימי חייך" הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות ("לילות") – עם גאולה (יציאה ממיצרים וגבולים) בכלל, ובפרט עם ימות המשיח, הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות; דוקא הנשיא בכחו לחבר ולאחד את הגלות עם הגאולה...

לנו זה מלמד שמשך "כל ימי חייך", כנשמה בגוף בעולם הזה הגשמי והחומרי, יכולים וצריכים לצאת מהגבלות העולם. ויותר מזה: להעמיד את עצמנו במעמד ומצב של ימות המשיח! נכון שהגאולה האמיתית והשלימה תלויה בזה שכל אחד אוחז בדרגה של "תוכו כברו" (שיתנהג באופן של אחד בפה ואחד בלב). למרות זאת, גם בגלות הפרטית שלו (שאין תוכו כברו) הוא מקבל סיועה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא, ומקבל את הכוח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. מפני זה רבי אלעזר בן עזריה שינה את השיטה בביתי מדרשות לתת לתלמידים להכנס אף-על-פי שאין תוכם כברם — כי הוא, בתור נשיא ישראל, נותן להם את הכוח לשנות את הכל אפילו במצב גלותי!

לכן, גם בלילה של גלות, אחרי הירידה למצרים, עם 70 אומות סביב, הוא יכול להביא את עצמו למצב של גאולה — "כל ימי חייך להביא לי ות המשיח". כמה זה מציאותי עבורנו? הרבי נותן הבנה בפשטות:

הלימוד וההוראה מזה מובן בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה:

כמדובר ריבוי פעמים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנוסף ע"ז שכבר "כלו כל הקצין", כבר עשו בנ"י תשובה, וסיימו הכל, כולל גם – "לצחצח הכפתורים", וצריך רק שהקב"ה יפתח את עיניהם של בנ"י שיראו שהגאולה האמיתית והשלימה כבר ישנה, ויושבים כבר לפני שולחן ערוך, בסעודת לויתן ושור הבר וכו' וכו'…ומ"ימי חייך" בזמן הזה ובמקום הזה, בלי שום הפסק כלל ח"ו (גם אם הוא כבר מבוגר משבעים שנה וכיו"ב), הוא עובר – מיד בתכלית השלימות, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", בהמשך ד"כל ימי חייך" בימות המשיח, וחיים נצחיים שיהיו אז.

ומה תפקידנו בכל זה? תפקידנו הוא להביא לימות המשיח בפועל ממש, בדגש על החשיבות לדעת מי פועל את כל זה:

ובנוגע לפועל הכוונה היא, שהעבודה דבנ"י עתה צריכה להיות "להביא לימות המשיח", לגלות כבר תיכף בפועל איך שהמצב ד"הבאים מצרימה" בגלות הוא באמת מצב ד"גאולת ישראל", עי"ז שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב ד"ימות המשיח". כולל ובמיוחד – בקשר עם יום ההילולא דהרמב"ם – ע"י שמחזקים ומוסיפים בלימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל – ע"י ההשתתפות (או להוסיף חיזוק בזה אם משתתף כבר) בלימוד הרמב"ם דכו"כ מבנ"י, ג' פרקים ליום, או פרק א' ליום, או ספר המצוות,ובפרט – בספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח, בשני הפרקים האחרונים דהלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

ונוסף ללימודו בזה, להשפיע גם על עוד מבנ"י מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד"העמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים. ויהי רצון, שע"י עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחר שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'" – שאז "בחזקת שהוא משיח" – שכבר יהי' מיד "משיח בודאי", עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל .. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'", עד – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

ויחי: חיים נצחיים לכל יהודי על ידי יעקב אבינו

פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב", אף-על פי שמסופר בפרשה על פטירת יעקב אבינו. בהתאם לזה אמרו רז"ל "יעקב אבינו לא מת — מה זרעו בחיים אף הוא בחיים." הרבי מסביר:

בלשון חז"ל: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים על ידי לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו", ענינו של יעקב…

פרושו של דבר: יעקב חי חיים נצחים נשמה בגוף (כמבואר בכמה מקומות), וכיוון שבעיני בשר רואים הפוך (ש"חנטו חנטיא וקברו קבריא") אז חיים שלו הנצחיים מתבטא לנו דרך חיי זרעו. הם חיים בגלל שהוא בחיים, וגם הוא בחיים בגלל שזרעו חיים. הוא פועל חיים בהם והם מגלים שהוא בחיים.

פרשת ויחי נופל (בהרבה שנים) בקרוב לתענית עשרה בטבת, יום שבו "סמך מלך בבל על חומות ירושלים", שלב ראשון שמוביל לחורבן הבית. בנבואת יחזקאל על החורבן, ה' אומר לא לקחת מחבת ברזל ולעשות קיר ברזל, סימן להמצור. ברזל שייך לחורבן בית המקדש, כדאיתא במדרש "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת .. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש למה שנמשל בו אדום שהחריבו בית המקדש".

אבל ברזל של חורבן, של הסטרא אחרא, מקבל תיקון על ידי "ברזל של קדושה" (מובא ממאמרי אדמו"ר הצמח צדק). ברזל של קדושה זה ענין של "'קשה עורף' למעליותא, החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה, שעל ידי זה מבטלים הברזל דלעומת זה שהוא (קשיות העורף ד)היצר הרע…וענינו בעבודת ה' — השמירה על שלימות התורה, 'אני חומה זו תורה', באופן של חוזק ותוקף ד'ברזל' דקדושה."

לכן ישתמשו בברזל בבית המקדש השלישי, כי אחרי שיתבטל ויזדכך הברזל של לאומת זה שהחריב את הבית, אז משתמשים בברזל של קדושה בבנין הבית. "שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה, על דרך ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה."

פרשת ויחי היא גם שבת חזק ("חזק חזק ונתחזק"). ה"חיזוק" שקבל בני ישראל לאורך הגלות הוא "ויחי יעקב". ענינו של יעקב תורה, ודווקא בתורה מתגלה חיים הנצחיים של יעקב אבינו (דבר שלא רואים בעיני בשר) — בדרשת חז"ל (שממנה למדים שיעקב אבינו לא מת) — "מקרא אני דורש…." חיזוק לעמוד בחוזק ותוקף של ברזל בעניני קדושה, ובזה "מהפכים הברזל דלעומת זה שהחריב בית המקדש לברזל דקדושה בבנין בית המקדש העתיד" (כי "וכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אז יכבוש תחתיו הקליפות." [בשם האריז"ל])

יעקב אבינו הוא אחד משלושת האבות שהטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, וזה יהיה גם אצל כל אחד ואחת דבני ישראל לעתיד לבוא, יחד עם כל הדורות שיקומו בתחיה.

על אחת כמה וכמה כל בני ישראל שבדורנו (נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח"ו בחיים כלל), ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים לארצנו הקדושה…שאז יהיו לכאחד ואחת מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבני ישראל שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה, כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים…

והרבי נותן לנו הדרכה איך שדורנו וכל הדורות יכולים להגיע לחיים נצחיים בעולם הזה:

ויהי רצון שההחלטה עצמה על דרך הוספת "מצוה אחת" באופן של זריעה (עוד לפני קיומה בפועל) תהי' ה"זריעה" שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, ביום השבת קדוש זה…העלי' מן הגלות אל הגאולה…ונשיא דורנו — יוסף שבדורנו — ש"לא מת", כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"), כידוע ש"נשיא" ראשי תיבות "ניצוצו של יעקב אבינו", ועל ידי ההתקשרות והביטול לנשיא הדור הרי זה נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דידן נצח, נפוליון, והגאולה

יום הבהיר ה' טבת הוא חג עוצמתי של דור השביעי, אבל נוסף להתוועדויות וקנין ספרים, הדידן נצח הזה דורש שימת לב המתאים עדי להבין אפילו מאין גדולת הנצחון בעניין.  בפרט, לזהות שיום הבהיר ה' טבת הוא סיום ושלימות בעולם של המלחמה שהתחיל בזמן אדמו"ר הזקן — המלחמה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.י

מלחמתו של אדמו"ר הזקן

מגיע ה' טבת בעקבות חודש כסלו, כאשר כולנו עדיין חדורים בסיפור של הקיטרוג על אדמו"ר הזקן ועל הפצת המעיינות, המאסר והגאולה הניסית של י"ט כסלו.  הוא נופל גם כמה שבועות ספורות לפנח כ"ד טבת, יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, שאירע עקב בריחתו משך 140 יום מנפוליון.

ידוע התנגדותו של אדמו"ר הזקן לנפוליון.  בשיחה של שבת פ'וישב, תשנ"ב, הרבי מתאר המהפכה הצרפתית ונפוליון אך בתכונת הפריקת-עול והפקרות שבהם: דחיית המלך והמלכה, ו"כמביאה את רוח החופש ר"ל מכל עניני דת ואמונה בהקב"ה.". לעומת זאת, השילטון של הצרים ברוסיה היה במשמעט טוטלית למלך, בליווי דת חזק של אמונה בבורא עולם.

בריחתו של אדמו"ר הזקן מנפוליון מראה שבזמנו קליפה זו של נפוליון הייתה בשיא, ולא היה מצב לברר אותה מקרוב.  אבל יבוא זמנו, שלומדים ממעשה שהיה שמובא בשיחה הנ"ל:

ע"ד "נאפאליאן'ס מארש" — שרבינו הזקן ביקש שיודיעוהו ניגון ה"מארש" שעמו עברו הצרפתים את גבולה של רוסי', וכשניגנו הניגון בפניו נענה ואמר שזהו ניגון של נצחון, וסיים – לאחרי משך זמן שהי' "שטאַרק פאַר'דביקות" – סוף כל סוף יהי' דידן נצח! (הערה 52 בשיחה הנ"ל))

מכאן רואים שמאז מחכים לדידן נצח לגבי הקליפה הזאת.  ויותר מזה — הדידן נצח הוא קשור ל"סוף כל סוף", סוף הגלות התחילת הגאולה.

מדינת צרפת, קליפת נפוליון

הניגון הנצחון של נפוליון מנגנים חסידים כבר כמה דורות, אבל לא קראו לזה דידן נצח על צרפת או נפוליון.  בשיחה הנ"ל הרבי מסביר שהיו כמה וכמה שלבים בבירור של צרפת: נסיעות לשם על ידי רבותינו נשיאינו, אמירת דא"ח, שליחות הרבי ורבנית לגור שם 8 שנים, התייסדות סניף תומכי תמימים, והרבה שלוחים ובתי חב"ד.  אבל בליל שמחת תורה, תשל"ד, הייתה מהפכה גדולה: נוכח קבוצת אורחים מצרפת, הרבי התחיל לנגן ההמנון של צרפת (לה מרסייז) עם המילים של "האדרת והאמונה".  הרבי מסביר שזה הפך את הניגון של האומה הצרפתי לקדושה.  אבל בכל זאת, לא רואים שזה נקרא דידן נצח.  שלבים, כן, אבל לא נצחון סופי.

אפשר לומר שפעולות אדמו"ר הזקן למנוע את הנצחון של קליפת צרפת (ונפוליון) מלכבוש את רוסיה היו רק למשך זמן מוגבל.  כי עוד 100 שנה, בסוף נשיאותו של הרבי רש"ב, כן הצליח הקליפה לכבוש את רוסיה — במה שנקרא המהפכה הקומוניסטית, שהצליח, ר"ל, לבצע מטרות נפוליון: מפלת מלכות רוסיה ולנטוע התנגדות חריפה לכל עניני דת ואמונה.

משך אותן שנים שמדינת צרפת עוברת תהליך בירור, מצב יהודי רוסיה הסוביאטית (תחת קליפת סנחריב/נפוליון במלחמה נגד דת ואמונה) היה קשה ביותר.  לא רק יהודים, אבל כל העולם היה בסכנה מפני סיכסוך גרעיני בין ברית המועצות וארה"ב (ראה יחידות כללית י"ג שבט, תשד"מ: "שהעולם כולו נמצא במצב של סכנה איומה”).  ואז קרא משהו ששינה את הכל: דידן נצח.

דידן נצח והסוף (כל סוף) י

 בחודשי שבט-אדר, תשמ"ה, שימו לב לראשונה על ספרים נעלמים מספריית אגו"ח ב-770 למעלה.  כחודש אחרי זה, השליט הזקן הסוביאטי מת, ונבחר למלא מקומו חבר המפלגה בשם מיכאל גורבצ'ב.  משפט הספרים נפתח בכסלו תשמ"ו, וכעבור שנה יצא פסק בית המשפט הפדרלי ביום ה' טבת, תשמ"ז — דידן נצח "הצד שלנו ניצח"!  לא יותר משבועיים אחרי הדידן נצח, עשה גורבצ'ב צעדים שהסטוריונים מזהים כתחילת הדרך להתפרקות ברית המועצות והקומוניזם.

וזה אכן בדיוק מה שאמר אדמו"ר הזקן: "סןף כל סוף יהי' דידן נצח."  בעקבות הדידן נצח של תשמ"ז ומפלת השלטון הקומוניסטי בשנים אחרי זה (תשמ"ט-תנש"א), התחיל הרבי לדבר בצורה חזקה יותר ובבטוים חדשים: י

"סיימנו כל העבודה, גם ציחצוח הכפתורים", "צרפת כא מבורר והעולם מוכן לגאולה", התחיל קיום הנבואה "וכתתו חרבותם לאתים", אפשר כבר "למלאות צחוק פינו", "רק צריכים לפקוח את עיניים", וכדומה.

ובנוגע לענינינו, הרבי חזר כמה וכמה פעמים על הביטוי ש"כלו כל הקיצין", שמזכיר דברי אדמו"ר הזקן ש"סוף כל סוף", שהגיע הקץ, "יהי' דידן נצח".

זאת אומרת: הדידן נצח של ה' טבת, והנצחון על קליפת נפוליון/סנחריב/קומוניזם, זה בא "סוף כל סוף" — שמגיע הקץ האחרון ומתחיל מצב של גאולה.

המלחמה להביא משיח התחיל בזמנו של אדמו"ר הזקן ומסירות נפש שלו להפיץ המעיינות חוצה.  הקליפה של צרפת/נפוליון/קומוניזם התנגד בתוקף להבאת הגאולה, והיה נדרש עבורם 175 של בירורים ומסירות נפש.  אבל בימינו הצלחנו לבטל את הקליפה ההיא ואפילו לפעול בבחינת צרפת שבה התהפכה (כהרבי מסביר בשיחה הנ"ל).

על כן אנחנו עומדים בסוף הגלות, על סף הגאולה, וכבר אין מלחמות — אלא, אולי, מלחמה נגד הביישנות והססנות שלנו (הגלות הפרטית שלנו) שמפריע לנו לראות, לשמוע, ולהבין מה הרבי אומר לנו: שהגאולה כבר כאן ורק צריכים לגלות אותה, ולזה הדרך הישרה היא לימוד ענייני משיח וגאולה ולקבל מלכותו של מלך המשיח!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ויגש: הגבלות העולם אינן מגבילות יהודי

בפרשתינו כתוב "ויגש אליו (אל יוסף) יהודה," במעמד שיהודה לא ידע שהשליט המצרי מולו באמת אחיו. הוא הבין שזה המשנה למלך מצרים, אבל בכל זאת לא נמנע מלדבר איתו ולדרוש שיחרורו של אחיו הקטן בנימין. יהודה דיבר בכבודו של המשנה למלך, אבל לא ביקש רשות לגשת אליו, ואומר לנו רש"י הוא היה מוכן ללחם אם יוסף לא יסכים לבקשתו. כל זה על מנת לשחרר את אחיו הקטן בנימין.

נשאלת השאלה: מי היה גדול יותרץ יוסף או יהודה? יוסף היה משנה למלך, כל מצרים עשו כל מה שהוא יצווה. לאומת זאת יהודה היה אדם מארץ זרה, בלי זכויות במצרים, ובעבר הוא כבר השתחווה ליוסף בתור משנה למלך. מה השאלה? אלא, יהודה עבר על נמוסי המלוכה ונגש אל יוסף במסירות נפש.
להבין מה זה אומר לנו, הרבי מסביר שתי גישות בהתעסקות של יהודי בעולם:

א) לקבל הגבלות העולם כמו שהן הגבלות (הגבלות של גשמיות, של "הנחות העולם" ומנהגיה)ו"ללכת במנהגי העולם"ף או
ב) להיות לגמרי למעלה מהעולם, ולא להתחשב בו.

הרבי משווה הדרכים האילו למשתה אחשוורוש בפורים, שהיתנהל "כפי רצון איש ואיש". על זה אומר המדרש: "איש ואיש זה מרדכי והמן". אבל אם כן איך אפשר לקיים את הרצונות של שניהם, כיוון מדובר על רצונות הפכיים?! המדרש עונה לשאלה: למלך בשר ודם אי אפשר, אבל לעתיד לבוא הקב"ה יעשה את זה.

איך יכול להיות? רצון מרדכי היהודי לא להשתחוות לשום עבודה זרה, שזה כל דבר בעולם שלא לשם שמיים (אפילו שהוא דבר מותר על פי תורה). מרדכי רוצה שהכל יהיה לשם שמיים.

מול זה עומד המן, שטוען שכיוון שנמצאים בעולם, בגלות, חייבים להתחשב בהגבלות של העולם ו"להשתחוות" להם. שני רצונות הפכיים לגמרי! אבל הרבי מסביר שכאשר יהודי מקושר להקב"ה, הוא למעלה מהגבלות העולם ויכול לחבר הפכים: להיות בתוך העולם בגלות ובכל זאת לא "להשתחוות" ולהשאר למעלה מהגבלות העולם.

זה מסביר שליהודי יש כוח ויכולת לעהתנהג ככה, אבל אינו מובן איך בפועל אדם יכול לעשות שני דברים הפכיים — להתנהג כפי רצון המן, להתנהג על פי הגבלות הגלות, וגם "לא להשתחוות" לגלות?

התשובה היא שאנחנו דור האחרון של גלות ודור הראשון של גאולה, ולכן אפשר לעשות את זה כי העולם הוא עולם אחר ממה שהיה. "ישנו חילוק בין הדורות, שברוב הדורות היו כמה הגבלות מן החוץ, גזירת המלכות וכיו"ב, שלא איפשרו שהיהודי יוכל לעמוד לגמרי למעלה מהגלות, משא"כ בדורנו זה הרי זה תלוי רק ברצונו של היהודי."

באור כל הנ"ל נוכל להבין שכוחו של יהודה הוא למעשה גדול יותר משל יוסף. כיוון שכוחו של יוסף קשור עם מלכות מצריים והגבלותיו, ביניהם נימוסי ומנהגי המדינה. מה שאין כן יהודה, שלא ביקש רשות לגשת אל יוסף, שמראה על כוח גדול יותר, הכוח לשבור גבולות. דווקא התנהגות זו של יהודה שמביא בני ישראל לצמוח בזמן במגוריהם במצריים. כאשר יהודי מתנהג מתוך בתוקף ורחבות (ברייטקייט, בלשון הרבי), הוא פועל שאפילו מלך מצריים מסייע לו.

ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" בנוגע לדורנו ותקופתנו, בעמדנו מיד לפני הגאולה האמיתית והשלימה:

למרות התוקף של יהודה בזמנו ומרדכי בזמנו ושל צדיקים ויהודים בכל הדורות — היו בכל הדורות הגבלות מבחוץ, מצד אוה"ע וגזירותיהם על ישראל ר"ל היל"ת, שלא תמיד איפשרו להם להתנהג עם כל התוקף והבעה"ב'תיות.

משא"כ בדורנו זה ובזמננו זה, רואים בפועל שלא קיימים הבלבולים שבעבר, ואוה"ע מאפשרים ליהודים להתנהג כרצונם.

ולכן אין הדבר תלוי אלא ברצונם של בני ישראל, שיהי' "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", כפי שנהוג בפועל בכו"כ מקומות, עם כל התוקף וה"ברייטקייט" (רחבות).

היום, לא רק שאומות העולם לא מגבילים יהודים ויהדות, אלא הם גם מסייעים, ומאפשרים ליהודים להפיץ יהדות, תורה ומצות. וגם לענינים השייכים לאומות העולם עצמם, שבע מצות בני נח. בימינו יהודי יכול ללכת במנהגי העולם אפילו שהוא להתנהג כיהודי עם כל התוקף והבעל-הבתיות. זאת אומרת, כפי רצון מרדכי (למעלה מהגבלות העולם) ורצון המן (כפי מנהגו של עולם).

הרבי מוסיף נקודה חשובה, בשם הרבי ריי"ץ:

שע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כבר סיימו את כל ההכנות לגאולה, וכעת צריכים רק להמשיך את הגאולה בפועל בגשמיות וחומריות העולם (חומריות שנעשית מגשמיות), בגלוי לעיני בשר…היום צריך רק לפתוח את העיניים, ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יהי' בהמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה…ואין הדבר תלוי אלא ברצונם…

על פי הנ"ל, מוטל על כל אחד ואחת להתנהג בתוקף והבעל-הבתיות ש"בשבילי נברא העולם" לקיים בו תורה ומצות. אין סיבה להתחבות או להתחכם על ידי חכמות ו"קונצ'ן" כי היום העולם מאפשר ליהודי לקיים תורה ומצות, ולהביא את הגאולה — אם הוא רוצה, אם הוא בתוקף. הגאולה נמצאת, ומחבה לנו לגלות אותה על ידי פעולתנו — בלי לבקש רשות!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

מקץ: שמן, והמשיח שהוא נמשח בשמן

בחנוכה מזכירים ומפרסמים את הנס של פח השמן טהור שהספיק שמונה ימים. המיוחד בשמן זה שהוא נועד לאכילה, אבל לא נאכל לבד, כי אם בלווי מאכל אחר. בהוספת שמן למאכלים שונים המאכלים משבחים. אך שתיית השמן לבדו מזיקה. לכן הענין דורש הסבר: למה חג חנוכה חוגגים בשמן כמו שהוא, ולא על ידי סעודת מצוה (יחד עם יין, לחם, מים) כמו שעושים בכל החגים (כולל פורים, שדומה לחנוכה בכמה ענינים).

הרבי מסביר כל הענינים בתור משל לתורה:

לחם ויין הם מאכלים חיונים, אדם צריך אותם בשביל קיומו. הנמשל הוא נגלה דתורה, שהיא חיוב ליהודי כדי לדעת המעשה (המצות) אשר תעשון.

יין הוא בגדר של "לוקסוס", דבר שגם בלי זה אדם יכול להתקיים. אבל הוא מוסיף תענוג וחיות לסעודתו של אדם. זה משל ל"רזין דאורייתא" (סודות התורה).

שמן הוא גם דבר שאינו חיוני, ואוכלים אותו רק בכמויות מצומצמות בתור תוספת למאכלים אחרים. בנמשל שמן הוא "רזין דרזין" (סודות של הסודות) דתורה.

סיבת חגיגת חנוכה בשמן היא כי חנוכה הוא שלב ראשון בגילוי פנימיות התורה, נ"נשחט מהזיתים" על ידי מסירות נפש של המכבים במלחמתם נגד היוונים (והיהודים המתיוונים שתמכו בהם), ונגד הגישה שלהם שקבלו רק את החצוניות של התורה. ובשמן גופא על ידי שנדלק בנר (ולא על ידי אכילה), שמראה על גילוי למעלה מהפנמה. (מנהג ישראל לאכול מאכלים מטוגנים בשמן (לביבות ("לטקעס") וסופגניות) מראה על רצון ושאיפה להפנים בחינה זו של תורה שנתעורר בדורות אחרי נס חנוכה).

השמן של תורה התגלה יותר משך הדורות: על ידי רשב"י וספר הזוהר; ואחרי זה כתבי האריז"ל; ואחרי זה גילוי החסידות על ידי הבעל שם טוב; ואחרי זה חסידות חב"ד, שמגיש פנימיות התורה באופן שאפר "לאכול" ולהפנים אותו (כמו אוכל) ולא רק "לראות בלבד" (כמו נרות). התקדמות הגילוי של פנימיות התורה קשור למשיח, שהרי התואר "משיח" עצמו מלשון משוח בשמן.

שמן אפשר להדליק כדי להאיר את החושך. כמה שחושך הגלות גודל, גודל הצורך וחיוב לשמן (פירושו: הוספה בלימוד פנימיות התורה). ברגעים אלה, הרגעים האחרונים של גלות, כשהחושך מתגבר, יש צורך יותר מכל הדורות לשמן, עד כדי כך שהרבי אומר שבדורנו שמן (של תורה) הוא דבר חיוני. כי לגבי חושך, פנימיות התורה היא יותר נחוץ מנגלה דתורה.

גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'", היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו") מתורתו של משיח.

לא זו בלבד שבחינת שמן שבתורה בא כתרופה בהתגברות החושך, אלה יותר מזה:

ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם — שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח".

המלחמות של משיח נלחמות על ידי "חיילי בית דוד". זה היה כוונת הרבי רש"ב בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים — לחנך ולגדל חיילים אילו שיוצאים למלחמה נגד אילו ש"חרפו עיקבות משיחך" (יהודים דתיים שאמונתם במשיח חלש) ומנצחים, ומביאים להתגלות של דוד מלכא משיחא (מלך המשיח). "ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק 'לפתוח את העיניים' ולראות ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'."

הרבי מסיים את השיחה ואומר שצריכים להתחזק באמונה וציפיה לביאת משיח, עד כדי-כך שירגיש שכל עוד שמשיח צדקנו לא בא בפועל ממש, יש חסרון מורגש. והעיקר: "להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה, שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר 'על פתח ביתו מבחוץ', 'יפוצו מעינותיך חוצה', 'עד דכליא רגלא דתרמודאי' (המורדים בה')." ככה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין".

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

וישב: צרפת התבררה, העולם מבורר

הרבי פותח את השיחה של פרשת וישב במה שנאמר כבר כמה פעמים: שאנחנו הדור האחרון של גלות וממילא והדור הראשון של גאולה, כיוון "שהרי כבר סיימו את כל עניני העבודה וכבר עומדים מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש."

יש השואלים: הרי הגאולה תלוי' בכך שכל העולם יהי' מוכן לכך, ולא רק אדם אחד או מספר אנשים, לא רק בחלק אחד של העולם, אלא של כל העולם, שהרי הגאולה קשורה ותלוי' בקיבוץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, וגם בבירורן של אומות העולם בכל הארצות. היכן רואים — שואלים השואלים — שינוי בעולם, שהעולם כיום מוכן יותר לגאולה מאשר בדורות הקודמים?!

הרבי עונה על השאלה כך: הרי פיזור העם היהודי בכל העולם הוא אמנם בחצוניותו ירידה גדולה. אבל מטרתה הפנימית של הגלות היא שיהודים, באיזה מקום שנמצאים, "מתלבשים" במנהגי המקום (בלשון חז"ל: אזלת לקרתא הלך בנימוסי'). על ידי התלבשות זו, מבררים ומעלים כל המקום וכל העם שבהם נמצאים.

[שים לב שלשון המדויק של הרבי הוא "זה ש'הגלה הקב"ה את ישרא', במקומות שונים בעולם, הרי זה בכדי לברר, לזכך ולהעלות את הניצוצות המצויים במקום הזה." הרבי משתמש בביטוי זה כמה וכמה פעמים בשיחה בנוגע לבירור צרפת והעולם, אבל רק עם המילים "בירור" ו"זיכוך". הענין "לעלות" לא מוזכר, רק פעם אחת שמדובר בלשון עתיד — מה הולך להיות בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת שיש 3 שלבים — שנים כבר נשלמו (בירור וזיכוך) ואחד עדיין מחכה לנו — להעלות (שהוא עניין "העלאת מ"ן", התעוררות מלמטה, כמבואר במקום אחר.)]

הרבי מתמקד על צרפת, והקשיים שעשו הצרפתים ליהדות משך הדורות, והתנגדותו של אדמו"ר הזקן לנאפוליון באנאפרט, ויגיעתו להביא מפלתו של הגנרל הצרפתי. הרבי מסביר שצרפת בכלל, ובפרט רוח המהפכה הצרפתית, הייתה קליפה שלא היה שייך לבירור בזמן של אדמו"ר הזקן. על כך אדמו"ר הזקן פעל עבור נצחונו של הצר הרוסי (שמצד עצמו לא היה אוהב ישראל), ומסר את נפשו לברוח מצבא נאפוליון כדי לא להיות תחת שלטונו אפילו לרגע.

עם כל זה בדור הרביעי של אדמו"רי חב"ד, הרבי מהר"ש נסע לצרפת. זה מראה על תחילת הבירור של קליפת צרפת. הרבי ריי"ץ גם נסע לשם, אמר שם כמה מאמרי חסידות, ועוד — שלח לשם שלוחים מבני ביתו: בתו וחתנו (הרבי מה"מ והרבנית חי' מושקא) "אשר חיו שם כמה שנים ועבדו, עבודתם בלימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה". כל זה פעל בירור הקליפה, והכשיר את הקרקע לצמיחה העצומה של חיים יהודיים בצרפת מאז ועד ימינו אילה. עד כדי כך שצרפת נהיית לא רק מקבל של ענייני תורה ומצות, אלא גם משפיע.

השם "צרפת" בגמטריא 770, שהוא כתובת של בית המדרש ובית הכנסת של הרבי (770 איסטרן פארקווי בברוקלין). הרבי מסביר ש770 הוא שלימות המספר 7 (שבע מידות הנפש), ומוסיף ש"יש לומר שדבר זה מרמז, שבבירורן של המדינות הללו נגמר ונשלם בירור כל העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי הפרטים"! כיוון שצרפת היא המקום הנמוך ביותר ברוחניות (שבזמן אדמו"ר הזקן אפילו לא היה שייך בירור), סיום הבירור שלה מראה על סיום הבירור של כל העולם. והרבי אומר שזה אכן כבר הסתיים!

שיחה שלימה זו בנושא של צרפת הוא עניין של "פירסומי ניסא". אמנם בדורות הקודמים הרביים והחסידים לא שמו דגש על נסים, אבל כאן הרבי כן שם דגש, לא בשביל להתפאל באופן פסיבי, אלא:

ההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, נוסף על היותם ענין של הכרת טובה — זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה…ומזה מתקבלת הוראה עיקרית: מאחר שכבר עומדים לאחרי כל הענינים, והגאולה עדיין לא באה — דבר נכון ביותר הוא לעסוק בענין של "פירסומי ניסא", לפרסם אצל עצמו ואצל הזולת, ובכל מקום ומקום — את הניסים שהקב"ה עושה עימנו, מתוך ידיעה שבזה קשורה הגאולה האמיתית והשלימה!

זה כולל שבח והודאה על הפיכת העולם למקום שלא מפריע ללימוד התורה וקיום המצות, ושיהודים בכל העולם יכולים לצמוח, אפילו במקומות שלפני לא הרבה זמן היו מנגדים לעניני יהדות. להכיר שהעולם מוכן לגאולה, לפרסם את זה, ולהודות לה' — כל זה מזרז ופועל את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה