דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות צו: משה איש האלקים אשר בכחו לגאול אותנו

בדבר מלכות פרשת צו, הרבי מסביר את עניין הגואל, משה רבינו — למה דווקא בכחו לגאול את בני ישראל?  ומזה מובן אותו עניין אותך משיח צדקנו, כמאמר חז"ל "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
 
משה רבינו הוא היחיד שמסיגל להביא את הגאולה.  כדי להבין את זה צריכים לדעת מה הכוונה גאולה, שלפי הרבי: "הגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים היא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה."  לרוץ את הנסים נותן כח ליהודים להגאל, כי זה "חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" למיני ה(מצרים מלשון (מיצרים וגבולים של עולם בכלל וגלות בפרט."  הנסים שה' מראה לנו הם לא התכלית, אלא הם נותנים עידוד וזירוז שנותנים לנו כח לצאת מהגלות בכח עצמנו.  וכל זה בא על ידי משה,איש האלקים (כמו שכתוב בתהלים, מזמור צ).
 
התואר "איש האלקים" מראה שמשה מחבר ומיחד שני דרגות: כח למעלה מהעולם (אלקים) יחד עם בחינת התלבשות בעולם (איש).  לכן, יש במשה רבינו שתי הדרגות (איש ואלקים) ואז בכחו להיות הממוצע המחבר שבעצמו מחבר אלקות עם העולם — כיוון שהוא מחובר לאלקות בגלוי, אפילו כמו שהו מלובש בעולם.
 
מעבר לזה, יש יחוד נוסף שמתבטא בתואר איש האלקים: היחוד של בחינת משה עם בחינת איש האלקים.  משם משה הוא שם שקיבל כשבתיה בת פרעה הושית אותו מן היאר, כמו שכתוב "מן המים משיתיהו".  שם זה, על פי חסידות זה קאי על שורש הנעלה של נשמת משה, שנמשך מעלמא דיתכסיא, עולמות המכוסים, עולם התהו שנמשל למים.  לפי זה, "משה" הוא למעלה מהעולם לגמרי, דרגה באלקות שאין לה שייכות לעולם.  מה שאין כן "איש האלקים" (בתור תואר לעצמו) מראה על יחוד "איש" ו"אלקים", שזה יחוד של העולם עם בחינת אלקות ששייכת לעולם.  "משה איש האלקים" מחבר ומייחד את כל הדרגות האילו.
 
[כאן כדאי לציין מה שהרבי אומר במאמר אחר, אמנם לא נזכר בשיחה הזאת, על כמה נעלית דרגתו של משה — נעלית יותר משם אלקים, וגם נעלית יותר משם הוי':]
 
 
המעלה של משה פועל נסים מלובשים בטבע (שם אלקים) וגם נסים למעלה מהטבע.  וכל זה בשבלנו: "יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה" ועל ידי זה יבוא ל"חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות".
 
כל זה בשביל להביא אותנו לעבוד את ה' באופן נסי.  לגלות את הצדיק שבנו.  לא רק "צדי" אלא "צדיק", שתוספת אות קוּ"ף, שרגלה יורדת מתחת לשורה, מבטא בחירה חופשית לבחור בקדושה ולעלות גם אותם דברים שם "התחת לשורה".  כאשר יהודי, שיש לא בחירה חופשית כנשמה מלובשת בגוף, בוחר בצד של קדושה ("צדי"), הם מוסיפים קוּ"ף ל"צדי" לעשות מזה "צדיק", וזה נותן כח לפעול בעולם שגם העולם והדרים עליה יסכימו.
 
הדגש של הרבי הוא שהגאולה אינה הופעת זיקוקים של נסים ונפלאות למביטים פסיבים, אלא שכל הנסים הם נתינת כח ו"אור ירוק" שנתחיל לעבוד ולגלות את הגאולה בכח עצ נו ומעשי ידינו.  וכל זה מקבל סיועה מזה שאנחנו מכירים במצב הנסי של העולם,שמצב זה נעשה על ידי משה איש האלקים, גואל ראשון שהוא גואל אחרון.
 
 
לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תצוה: יום הולדת וגילוי העצם


ב”ה

בשיחה לפרשת תצוה פותחים בזה ששמו של משה רבינו לא מופיע אפילו פעם אחת בפרשתו.  מפרשים מסבירים כי תמיד היא נופלת קרוב ליום ז' באדר, הסתלקותו של משה רבינו, ושבזה מתקיים דבריו של משה "מחני נא מספרך" שהוא אמר כדי לפעול מחילה וסליחה לעם ישראל.

הרבי מקשה על זה: ז' אדר הוא לא רק הסתלקותו של משה, אלא גם ובעיקר יום הולדתו, שבכוח זה התבטל גזירת המן (כדאי יום הלידה שתכפר על המיתה).  אם כן, למה יש לפרשה הקרוב ליום זה לרמז להסתלקותו של משה ולא ללידתו של משה?  ולגבי "מחני נא וגו'" הרבי מציין שזה נאמר בפרשה אחרת לגמרי.  מה הקשר לכאן?  אבל, כיוון שנותנים שתי הסיבות לעניין אחד, צריך להיות קשר ביניהם.

מסביר הרבי: המן שמח כשהפור נפל בחודש אדר לא רק מפני שזה חודש "שמת בו משה רבן", אלא גם כי חודש אדר "אין לו זכות ואין לו מזל".  מבאר הרבי: זה בגלל שחודש אדר לו צריך שום זכות או מזל כי יש את ה"מזלו גובר" של יום הולדתו של משה רבינו!  "משה הוא ישראל וישראל הם משה" לכן מזלם של כל ישראל גובר בחודש אדר.

מה הכוונה "מזל של ישראל"?  המזל הוא שורש הנשמה למעלה, ולכן "אין מזל לישראל" פירושו שישראל למעלה מהמזלות, עד לדרגה של "אַיִן", למעלה מהבנה והשגה של שכל, של שורש אומות העולם, למעלה גם משמו יתברך!  לידת משה מרמז על התגלות עצם הנשמה, שזה בלידת הוולד כשעדיין אין לו שם, רק עצם מציאותו.  מזה נבין הקשר עם הפרשה שבה לא מופיע שמו של משה רבינו –כי זה קרוב ללידתו שזה גילוי עצם מציאותו שלמעלה משם!

וזה גם מסביר למה יש אומרים שהשם שלו לא מופיע בפרשה בגלל אומרו "מחני נא מספרך": כי הוא אמר את זה כי העצם שלו מקושר לעצם של ישראל, והזמן הכי מתאים שדבריו יתקיימו הוא קרוב ליום הולדתו כאשר התגלה העצם שלו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לעילוי נשמת אסתר בת ר' דוד, ע"ה

דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה 

 

 

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות וארא: תיקון המוות

הגמרא מספרת: "בשיחה השניה של פרשת ואראה , הרבי מאריך בהסבר מאמר חכמים "המת בערב שבת סימן יפה לו." מספרת הגמרא "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה?" הוא סבר שרבי יהודה הנשיא פחד מהדין בעולם האמת, לכן חזר לפניו סמנים טובים (והיפוכם) שירגיעו אותו: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו… מת בערב שבת סימן יפה לו וכו'." אבל הוא לא היה בוכה מפני פחד הדין, אלא "אנא אתורה ומצות קא בכינא" — "על התורה והמצות (שלא אוכל לקיים) אני בוכה."

לכאורה הסמנים שחזר רבי חייא לא שייכים לסיבת הבכי של רבי יהודה הנשיא. כמה שיהיו הסימנים טובים, אבל הם לא משנים את המציאות להיות פטור ממצות. שואל הרבי:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") — "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים…כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

כיוון שעל פי תורה "טוב" הוא קיום תורה ומצות כנשמה בגוף, לכן מיתה היא היפך הטוב, כי מיתה היא הסתלקות הנשמה מהגוף וקיום התורה והמצות נפסק. עונה הרבי לשאלה:

שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התורה ומצות, כדלקמן.

הרבי מסביר שכבר היה ענין דומה למיתה בערב שבת הראשון שבו נברא אדם הראשון, כמו שכתוב "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן." חז"ל אומרים: שינה – אחד מששים למיתה, כי החיות של האדם בהעלם (אין תנועה ואין התבטאות) — על פניו מצב בלתי-רצוי. אבל, לאמיתתו של דבר, הוא סימן שיהיה הוספה בחיות כאשר:

כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך — כהמשך הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם", "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'", "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות — שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.

הענין הנ"ל הוא גם קאי על העולם בכלל, שיהיה קיים 6 אלף שנה, כנגד ששת ימי השבוע (ואלף השביעי כנגד שבת). אלף הששי (שבו אנו נמצאים) הוא כנגד ערב שבת, סוף זמן הגלות, ובערב שבת יש את הענין הזה של תרדמה, שפועל שלימות לאין ערוך (כמו שביארנו לגבי אדם הראשון). לכן, "המת בערב שבת" קאי גם על מי שנפטר בערב שבת של אלף הששי: שהוא ענין התרדמה כדי להשיג תוספת וחידוש החיים. ובזה שני ביאורים:

א) אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות — התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים.

ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף — בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף חיים נצחיים.

עכשיו ניתן לנו לענות איך זה מפייס הבכיה של רבי יהודה הנשיא להגיד לו ש"המת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי'…ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר — "כמצות רצונך")…

מתברר שמיתה בערב שבת היא גם סימן יפה לגבי המשך קיום תורה ומצות, כי היא מביאה ישר לתחיית המתים ושלימות נעלת ביותר בקיום תורה ומצות. ואז הרבי ממשיך באופן נפלא:

שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה…הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

המיתה בערב שבת (באלף השישי, תקופתנו) אינו דבר שלילי! רק עניין של העלם כהכנה לגלוי נעלה יותר של חיים — חיים נצחיים, בתחלית השלימות.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה