וישלח: תהליך הירח — המקבל שנהי' משפיע

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה! 

תולדות: עצם המציאות מתגלה

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפש

ומתגבר. שיא המאירות היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

חיי שרה: השליחות כבר הסתיימה, עכשיו צריכים לקבל פני משיח צדקנו

ב"ה
השיחה הזאת נאמרה בשבת בכינוס השלוחים העולמי בשנת תשנ"ב (1991)

הרבי פותח ואומר:

בעמדנו בהתחלתו ובפתיחתו של כינוס השלוחים העולמי — השלוחים שיחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בכל מרחבי תבל, בארבע כנפות הארץ — צריך להזכיר, בראש ובראשונה, את היסוד, ולבטא את התפקיד של השלוחים בדורנו זה בכלל, ובפרט החידוש שנתוסף במיוחד בזמן האחרון בעבודת השליחות — לקבל את פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ממשיך הרבי ומסביר שמפעם לפעם יש חידוש מתוסף בשליחות, והוא נהיה השער שדרכו עולים כל עניני השליחות — ובדורנו "השליחות המיוחדת של הזמן שלנו: קבלת פני משיח צדקנו". [שנשים לב שלשון זה יש לו גם פרוש מילולי: הסכמה לזיהוי הפניו של משיח.]

הרבי מבאר באריכות בשיחה זו מהות של שליח על פי הלכה, ושכל יהודי הוא באמת שליח של הקב"ה לעשות העולם דירה בתחתונים. איך? על ידי תורה ומצות, שבהם מתבצע יחוד הרוחני והגשמי (בלשון הקבלה: יחוד מ"ה וב"ן). ענין השליחות מודגש בפרשת חיי שרה בשליחות השליח הראשון, אליעזר עבד אברהם, לעשות השידוך בין יצחק ורבקה (ששידוך זה בעצמו שורש הענין יחוד מ"ה וב"ן, הרוחני והגשמי, נפש וגוף, ביטול ויש).
אז הרבי מקשר את זה לענין משיח:

על-פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "אחד הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל- פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, והמשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה — הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה"שלח נא ביד תשלח", השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומזה מובן, שהדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא — לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!

זאת אומרת: כדי לאפשר למשיח לעשות את התפקיד שלו להוציא אותנו מהגלות, אנחנו צריכים "לקבל את פניו", לזהות ולהודות ש"הוא הוא" ולו צריכים להקשיב כדי לצאת מגלות. והרבי תמה שלמרות שעם ישראל כבר במצב של עמדו הכן כולכם, וכבר עשו תשובה, בכל זאת הגאולה עדיין לא באה!? כיוון שכן, צריך להיות עוד דבר נדרש מאיתנו. והרבי מזהה אותו:

והוא: על-פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "א' הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל- פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, והמשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה — הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה"שלח נא ביד תשלח", השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומזה מובן, שהדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא — לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!

והכוונה בפשטות היא — שמכינוס השלוחים צריכות לבוא ולהביא החלטות טובות כיצד כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו, על-ידי שהוא מסביר את ענינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל- פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד — על- ידי לימוד עניני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת.

והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל כלל.

לא רק שאנו צריכים משיח לגאול אותנו, אלא משיח גם צריך ותלוי בנו! הרבי מעיד שכדי להוציא אותנו מהגלות, משיח תלוי בנו ובהכרה שלנו ש"הוא הוא" המשיח ושנקבל מלכותו. [וכמו שנזכר בשיחות ומאמרים שרק על ידי רצון העם הבא לידי ביטוי לקבלת המלכות מתעורר מלכות לקבל כתר מלכות, ודי למבין.]

איך לבצע את זה? על ידי לימוד, ולהעביר את הענינים אופן שמתקבל על הדעת של הזולת, לפי הכלים שלו. אם קשה לאדם שלא למד חסידות להתייחס למושגים של יחוד מ"ה וב"ן, פנימיות עתיק, וכדומה, אבל מושגים שייכים לקבלת מלכותו של מלך על ידי העם הם מושגים ארציים שכל אחד יכול להבין.

אבן הבוחן הוא ללמוד וללמד, כנזכר כמה וכמה פעמים שדרך הישרה להביא את הגאולה בפועל היא ללמוד עניני משיח וגאולה (ובכלל ענין לימוד מקבל דגש הכי גדול בחסידות חב"ד). וכאן בשיחה זו הרבי מוסיף עוד פרט בלימוד: לעשות החלטה ללמוד כל תורה אור ולקוטי תורה של אדמו"ר הזקן. החשבון הוא פשוט: ללמוד ולהבין עניני משיח וגאולה עוזר לאדם לזהות המשיח, שעל ידי זה הוא יוכל לגאול אותנו, כנ"ל. זה כל מה שנשאר.

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*


י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

לך-לך, ושוב לך-לך

למה הקב"ה ציוה לאברהם אבינו לך-לך (מארצך, ממולדתך, מבית אביך)? למען להגיע ל"ארץ אשר אראך", ארץ ישראל. על-פי חסידות לכל אחד מהבטויים יש דוגמא בעבודת ה' של יהודי:

• ארצך קאי על רצון האדם — לצאת מהרצונות;
• מולדתך קאי על תכונות שהאדם נולד בהם — לצאת מההנחות של "ככה אני";
• בית אביך קאי על החינוך שקיבל — לצאת מההגבלות של "ככה למדו אותי".

בשלב הראשון חייב לעזוב לגמרי שלושת הענינים המגבילים הנ"ל (אפילו כשהם בתחום של קדושה). אחרי שהוא עוזב אותם, האדם יכול עכשיו להתקדם אל "הארץ אשר אראך", ארץ ישראל. בשיחת דבר מלכות פרשת פנחס, הרבי מסביר שיהודי מחוייב "לעשות כאן ארץ ישראל", לעשות איפה שהוא נמצא מקום שבו אלקות, קדושה, ויהדות הם בגלוי. ומעבר לזה: לחיות עם הגאולה. כאן הרבי מסביר שאנחנו כבר בשלב מתקדם בכיבוש חוץ לארץ כדי לעשות אותה ארץ ישראל, ולכן הציווי "לך-לך מארצך" קאי גם על מקום שנעשה כבר ארץ ישראל — לא רק לצאת מדברים שהם לא בקדושה, אלא גם לצאת מהדרגא הנוכחי המוגבל שלנו בקדושה.

זה כולל לא רק ארץ ז' עממים (כנגד ז' מידות שבנפש האדם), אלא גם ארץ עשר עממים הנשבע לאברהם אבינו, שכולל הארצות של הקני, קניזי, וקדמוני (כנגד ג' מוחין שבנפש, כתר, חכמה, בינה). והרבי מודיעה שנקבל את הארצות האלו בלי המלחמה שהייתה נדרשת בכיבוש ארץ ז' עממים, שהם הז' מידות.

לצאת מהרגילות, אפילו רגילות טובה וקדושה של תורה וחסידישקייט, נעשה על ידי שהאדם מגלה כוחות שהוא לא ידע שקיימים אצלו. זה כולל להוסיף בלימוד התורה ולעשות חידושי תורה, ולהקהיל קהילות בשבת ללמד אותם תורה. ה"לך-לך" הזה הוא ההכנה הנדרשת שיגיע לתורתו של משיח, שהיא קשורה עם קניית ג' הארצות, שהם הג' מוחין, השער ה"נון" שאליו השיג משה רבינו רק בסוף ימיו. ועל ידי זה מגיעים לגילוי שלימה של תורה שניתנה בהר סיני, הדרגא של "תורה חדשה מאיתי תצא" (ויקרא רבה).

אפשר לשים לב שהרבי דרש מספר פעמים מהחסידים הענין של "לך-לך" מחדש:

• שנות היו"ד-ים, בהם הרבי דרש שחסידים יצאו מהנחות העולם ו"בעלבתיש" רגילות (שהעניבה ישרה ושהצבע שלה מתאים לנעליים, לדוגמא);
• שנות הכף-ים, בהם הרבי חידש את הענין של ופרצת — לצאת לשליחות;
• שנות הלמד-ים, בהם הרבי הכניס את החסידים לענינים של שלימות הארץ ומיהו יהודי;
• שנות המם-ים, בהם הרבי חימם את הענין של משיח — ווי וואנט משיח נאו — וחידש הפצת שבע מצות בני נח.

שלב אחר שלב הרבי דורש מהחסידים לצאת מהרגילות*, לך-לך מחדש. אפשר לשים לב שבשנות הנון-ים הרבי הכניס חידוש בה"קאך" במשיח — זהוי משיח וקבלת מלכותו (כמדובר בשיחה של פרשת נח, ובהרבה מקומות). גם בזה נדורש "לך-לך" חדש, אפילו מהדרגות הקודמות שהרבי קבע. כאן בשיחתנו הרבי מזכיר שכדי להביא התגלות המשיח והגאולה האמיתית והשלימה אין אנו יכולים לעמוד במקום (אפילו המקום הכי טוב של הוראות קודמות של הרבי) — מחוייבים לעשות לך-לך ל"ארץ אשר אראך" שהרבי מוביל אותנו. כדוגמא, העידוד הנלהב של הרבי לשיר "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". קח ולך-לך!


* ולא פחות הרבי דורש מעצמו להיות בתנועה בלתי נפשקת של "לך-לך", ועדות לזה מסיפור הבאה שסיפר ר' לייבל גרונר, ע"ה:

הרה"ח ר' משה לייב רודשטיין ע"ה, דוד אשתי, היה דמות מוכרת. לפני מלחמת העולם השניה, כשהתגורר בפולין, שימש כמזכירו של הרבי הריי"צ. תפקידו היה להקליד אגרות שהרבי כתב, ולשגרם לנמענים. לאחר המלחמה, כשהוא הגיע לארה"ב, המשיך בעבודתו כמזכיר של הרבי הריי"צ. לאחר ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, הרבי ביקש ממנו להמשיך בתפקידו, וכך הוא אכן עשה עד שהוא נפטר. 

פעם שח לי ר' משה לייב: "קשה לי להבין דבר מה: כאשר שוליה עובד אצל בעל מלאכה, אינסטלטור, נגר, וכדומה, לאחר פרק זמן מסוים הוא מצליח ללמוד את המקצוע ופותח עסק עצמאי. חשבתי לעצמי, אמר ר' משה לייב, שאחרי שאני עובד אצל הרביים במשך שנים רבות, אני אצליח ללמוד את מקצוע האדמו"רות, ואוכל לפתוח בעצמי אדמו"רות ולהיות רבי".  שאלתי אותו, אז מדוע זה לא קרה. ענה ר' משה לייב: "אני ראיתי רבי חדש בכל יום! הרבי של היום לא היה אותו רבי של אתמול".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. 

"בכל יום ראיתי גילויים חדשים והתנהגות חדשה ואחרת של הרבי. בכל יום היו דברים שונים שטרם ראיתי. ולכן, לעולם לא יכולתי ללמוד את המקצוע, ולא נעשתי רבי…".

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

נח: עולם חדש ראה

בפסוק הראשון בפרשת נח כתוב "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו".  אומר המדרש בשם ר’ לוי: "כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה". מביא המדרש חמישה שמות, הראשון נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא [תמוהה שאתמול העולם נחרב והיום יוצאים], אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ

באיזה מובן ראה נח עולם חדש?  לכאורה הוא יצא מן התיבה באותו כדור הארץ, אמנם אחרי מי המבול בטח היה מראה חדש. אבל האם זה בגדר של "עולם חדש" שנאמר בתורת אמת? הרבי, שמביא את המדרש הזה בשיחת פרשת נח תשנ”ב מגלה הכוונה הפנימית על פי תורת החסידות:  

בבריאת העולם מצאנו שהתורה משתמשת בשני שמות: י-ה-ו-ה (שם הוי', שם המפורש, שם העצם), ושם אלקים. שם הוי' מראה על אלקות שלמעלה מהעולם. שם אלקים הוא שם שמראה על צמצום, העלם, והסתר, שנותן אפשרות לברואים שמרגישים מציאות נפרדת ועצמאית. בלשון תהלים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן י-ה-ו-ה אֱלֹהִים" – שמש הוי’ המהוה עולמות אין סופים, ואלקים המגן שמצמצם ומסתיר על האור כדי להביא עולמות בעלי גבול. בלשון הרבי: 

שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי' (הוי' דלעילא)… 

זאת אומרת שכן, העולם שראה נח בצאתו מן התיבה הוא אותו עולם שנתהוה על ידי שם אלקים, אבל התגלה שבאמת שם אלקים הוא בעצמו רק צמצום האור של שם הוי’ ולא דבר נפרד. 

מזה אפשר להבין יותר טוב המושגים של הרבי בשיחות דבר מלכות, ונותן לנו כלים שבהם נוכל "לפקוח את העיניים". וכמו שהסביר הרבי בשיחת פ’ בראשית לגבי שעבוד מלכיות, שבזמן הגלות ישנו ענין של שעבוד מלכיות אבל אינו נוגע בנשמות ישראל ולא בגופיהם של ישראל בעניני תורה ומצות. ואפילו אותם ענינים שיהודי כן מתנהג כפי חוק המדינה מפני "דינה דמלכותא דינה" מסביר הרבי שגם בענין זה אין ישראל מתנהג כפי דינה דמלכותא מפני שעבוד מלכיות, אלא כי ככה ה' קבע בזמן הגלות. 

בכמה שורות הרבי פותח לנו את העינים לראות "עולם חדש" — עולם שפשוט אין בו שעבוד מלכיות!  ובזה מזהים תקופה ראשונה של ימות המשיח. באופן אחר: אם אדם נמצא בגלות  פרטית פנימית ומאמין שאכן עם ישראל נמצאים במצב של שעבוד מלכיות, אז הוא באמת נמצא את במצב כזה, ר"ל. אבל אחר שמפנימים דברי הרבי מגלים שאפילו בענינים של "דינה דמלכותא דינה" יהודי לא נמצא במצב של שעבוד אלא הוא מקיים רצון ה' גם בזה, לא פחות מאשר בשאר עניני הלכה! נכון, בחצוניות נראה אותה גלות, אבל קבלנו מהרבי כלים "לפקוח עינים" ולראות שבתוך חושך הגלות שבא משם אלקים מאיר שם הוי’ — עולם חדש רואים! 

על ידי שינוי בהבנה והשגה שלנו, שפועל בנו לפקוח את העיניים למציאות הפנימית של העולם, מעמידים אנו את עצמנו במצב של גאולה וזה אפילו בזמן שהעולם כמנהגו נוהג. זהו תחילת ימות המשיח! כל אחד, לפי יגיעתו להבנת והפנמת המושגים האלה שהרבי מגלה, מגיע לבחינה של גאולה באופן פרטי. 

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

אין כבר שעבוד מלכיות — בראשית תשנ"ב

ב"ה

הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח שאין תלוים ביאת משיח וימות המשיח בשינוי במנהגו של עולם. "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג." "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד." (פרק י"ב) זאת אומרת שאפילו בימות המשיח (בתקופה ראשונה שבהם) העולם ממשיך בדרך הטבע, אבל בני ישראל כבר לא במצב של "שעבוד" לאומות העולם כמו שהיו משך זמן הגלות.

בשיחה של שבת פרשת בראשית, תשנ"ב, הרבי מסביר שעם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה, ולכן כל הבריאה היא עבורם. על כן מתברר שהאמת היא שאין אומות העולם באמת שולטים עלינו באופן של "שעבוד":

ואף-על-פי שבגלות נמצאים יהודים ב"שעבוד מלכיות", וישנו ציווי של "דינא דמלכותא דינא", ו"לא ימרדו באומות", אל תתגרה בגוים, וכיוצא בזה, הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שליהודים יש מורא ופחד מפני אומות העולם (בזמן הגלות) חס ושלום, שכן אדרבה: יהודים הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אומות העולם, אלא הפירוש בזה הוא, על דרך הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (ועל דרך זה בנוגע לעמון), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבני ישראל צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". זאת אומרת: כך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבני ישראל, ולכן "אל תתגר בם מלחמה."

ועל דרך זה בנוגע ל'אל תתגרה באומות' ו'דינא דמלכותא דינא' (וכיוצא בזה), הרי אין זה בגלל פחד, חס ושלום, אלא משום שכך קבע הקב"ה וציוה שכן צריך להיות הסדר בזמן הגלות; אך מובן ופשוט שאין זה נוגע כלל וכלל בכך שישראל (גם בזמן הגלות) הם העם הנבחר, ה"ראשית" של כל העולם וכל אומות העולם.

זאת אומרת שנוסף לזה ש"דינא דמלכותא דינא" הרי זה רק בנוגע לענינים גשמיים מסויימים (דיני ממונות, מיסים וארנוניות וכיוצא בזה), אך לא בנוגע לעניני תורה ומצוות שעליהם יש הוראה ברורה בתורה … הרי גם בנוגע לגופים וגשמיות (וחומריות) של יהודי, נשאר הוא תמיד "ראשית" ולמעלה מאומות העולם, וזה שישנו ציווי "דינא דמלכותא דינא" אין זה בגלל שהוא תחת שעבוד וממשלת אומות העולם, אלא משום שכך קבע הקב"ה את הסדר בגלות ("מפני חטאינו").

הרבי אומר כאן ברור שאין אנו עכשיו במצב של "שעבוד" לאומות העולם בשום פנים ואופן. יותר מזה, הרבי מסביר שזה תמיד היה האמת. בכל זאת, גם ברור שהרבי רוצה לגלות לנו שעברנו מחסום מסויים והגענו להשג חדש: אמנם באמת תמיד המצב היה כך שיהודים בעצם נשמתם למעלה משעבוד לעומות העולם, זה היה בהעלם ולא דבר הנראה לעיני העולם (עולם שבו סבלו עם ישראל בגשמיות וברוחניות). אבל כעת אפשר לזהות שאף-על-פי שהעולם כמנהגו נוהג, אבל בני ישראל אינם במצב של שעבוד לאומות העולם.

רואים את זה בפשטות, שבכל מקום ששם גרים יהודים יש חופש ליהודי לקיים תורה ומצות, כנזכר בשיחה. בפנימיות יותר יש נקודה על פי פנימיות התורה (אבל לא מוזכר בפרוש בשיחה): 70 אומות העולם הם כנגד המידות שבנפש, שמולידות את התגובות הטבעיות שלנו כפי הבנת שכל אנושי בעולם. לפי זה, שעבוד מלכיות מראה על אי-היכולת של האדם להשתחרר מהמידות והתגובות שנולדות משכלו האנושי (המכונות בחסידות "הנחות העולם"). להשתחרר משעבוד מלכיות פרושו שישנו את היכולת והכח להתייחס לעולם לפי שכל של תורה. שאף-על-פי שהוא נשאר עם השכל אנושי שלו, אינו בשעבוד להבנה, למודעות, ולמידות שנולדים ממנו. הוא "משוחרר" להבין את העולם על-פי תורה, ולהוליד מידות משכל של קדושה.

דוגמה לזה: אדם שקשה לו הפרנסה. שכל אנושי אומות העולם שבנפשו טוענים שבמצב כזה הוא חייב למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן) כדי להרבות הכנסות. אבל תורה אומרת שעליו להרבות בצדקה ולהזהר מחילול שבת. למרות שהוא יודע מה תורה אומרת, אם הוא בשעבוד לאומות העולם (שבנפשו) הוא מרגיש אנוס לעשות כפי ששכל אנושי טוען: למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן). להשתחרר משעבוד זה נותן לו את היכולת והכח לא להרגיש אנוס, ואדרבה, להרגיש שדרישת התורה לתת יותר צדקה היא באמת הדבר הנכון. הוא משוחרר מהשכל האנושי והנחות העולם, אפילו שהוא עדיין רואה עולם שמתנהג בדרך הטבע.

אנחנו עדיין רואים עולם כמנהגו נוהג (ועוד לא רואים את הדבר ה' שמהוה את הבריא כל רגע). בכל זאת, הרבי מודיע שאנו משוחררים כבר להתייחס לעולם לפי שכל של קדושה, שכל של תורה, בלי אונס או כפיה מאומות העולם (הן אומות העולם שבנפש, הן אומות העולם שבחוץ). זה בעצמו מעיד על תקופה ראשונה של ימות המשיח!

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה