וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*


י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

לך-לך, ושוב לך-לך

למה הקב"ה ציוה לאברהם אבינו לך-לך (מארצך, ממולדתך, מבית אביך)? למען להגיע ל"ארץ אשר אראך", ארץ ישראל. על-פי חסידות לכל אחד מהבטויים יש דוגמא בעבודת ה' של יהודי:

• ארצך קאי על רצון האדם — לצאת מהרצונות;
• מולדתך קאי על תכונות שהאדם נולד בהם — לצאת מההנחות של "ככה אני";
• בית אביך קאי על החינוך שקיבל — לצאת מההגבלות של "ככה למדו אותי".

בשלב הראשון חייב לעזוב לגמרי שלושת הענינים המגבילים הנ"ל (אפילו כשהם בתחום של קדושה). אחרי שהוא עוזב אותם, האדם יכול עכשיו להתקדם אל "הארץ אשר אראך", ארץ ישראל. בשיחת דבר מלכות פרשת פנחס, הרבי מסביר שיהודי מחוייב "לעשות כאן ארץ ישראל", לעשות איפה שהוא נמצא מקום שבו אלקות, קדושה, ויהדות הם בגלוי. ומעבר לזה: לחיות עם הגאולה. כאן הרבי מסביר שאנחנו כבר בשלב מתקדם בכיבוש חוץ לארץ כדי לעשות אותה ארץ ישראל, ולכן הציווי "לך-לך מארצך" קאי גם על מקום שנעשה כבר ארץ ישראל — לא רק לצאת מדברים שהם לא בקדושה, אלא גם לצאת מהדרגא הנוכחי המוגבל שלנו בקדושה.

זה כולל לא רק ארץ ז' עממים (כנגד ז' מידות שבנפש האדם), אלא גם ארץ עשר עממים הנשבע לאברהם אבינו, שכולל הארצות של הקני, קניזי, וקדמוני (כנגד ג' מוחין שבנפש, כתר, חכמה, בינה). והרבי מודיעה שנקבל את הארצות האלו בלי המלחמה שהייתה נדרשת בכיבוש ארץ ז' עממים, שהם הז' מידות.

לצאת מהרגילות, אפילו רגילות טובה וקדושה של תורה וחסידישקייט, נעשה על ידי שהאדם מגלה כוחות שהוא לא ידע שקיימים אצלו. זה כולל להוסיף בלימוד התורה ולעשות חידושי תורה, ולהקהיל קהילות בשבת ללמד אותם תורה. ה"לך-לך" הזה הוא ההכנה הנדרשת שיגיע לתורתו של משיח, שהיא קשורה עם קניית ג' הארצות, שהם הג' מוחין, השער ה"נון" שאליו השיג משה רבינו רק בסוף ימיו. ועל ידי זה מגיעים לגילוי שלימה של תורה שניתנה בהר סיני, הדרגא של "תורה חדשה מאיתי תצא" (ויקרא רבה).

אפשר לשים לב שהרבי דרש מספר פעמים מהחסידים הענין של "לך-לך" מחדש:

• שנות היו"ד-ים, בהם הרבי דרש שחסידים יצאו מהנחות העולם ו"בעלבתיש" רגילות (שהעניבה ישרה ושהצבע שלה מתאים לנעליים, לדוגמא);
• שנות הכף-ים, בהם הרבי חידש את הענין של ופרצת — לצאת לשליחות;
• שנות הלמד-ים, בהם הרבי הכניס את החסידים לענינים של שלימות הארץ ומיהו יהודי;
• שנות המם-ים, בהם הרבי חימם את הענין של משיח — ווי וואנט משיח נאו — וחידש הפצת שבע מצות בני נח.

שלב אחר שלב הרבי דורש מהחסידים לצאת מהרגילות*, לך-לך מחדש. אפשר לשים לב שבשנות הנון-ים הרבי הכניס חידוש בה"קאך" במשיח — זהוי משיח וקבלת מלכותו (כמדובר בשיחה של פרשת נח, ובהרבה מקומות). גם בזה נדורש "לך-לך" חדש, אפילו מהדרגות הקודמות שהרבי קבע. כאן בשיחתנו הרבי מזכיר שכדי להביא התגלות המשיח והגאולה האמיתית והשלימה אין אנו יכולים לעמוד במקום (אפילו המקום הכי טוב של הוראות קודמות של הרבי) — מחוייבים לעשות לך-לך ל"ארץ אשר אראך" שהרבי מוביל אותנו. כדוגמא, העידוד הנלהב של הרבי לשיר "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". קח ולך-לך!


* ולא פחות הרבי דורש מעצמו להיות בתנועה בלתי נפשקת של "לך-לך", ועדות לזה מסיפור הבאה שסיפר ר' לייבל גרונר, ע"ה:

הרה"ח ר' משה לייב רודשטיין ע"ה, דוד אשתי, היה דמות מוכרת. לפני מלחמת העולם השניה, כשהתגורר בפולין, שימש כמזכירו של הרבי הריי"צ. תפקידו היה להקליד אגרות שהרבי כתב, ולשגרם לנמענים. לאחר המלחמה, כשהוא הגיע לארה"ב, המשיך בעבודתו כמזכיר של הרבי הריי"צ. לאחר ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, הרבי ביקש ממנו להמשיך בתפקידו, וכך הוא אכן עשה עד שהוא נפטר. 

פעם שח לי ר' משה לייב: "קשה לי להבין דבר מה: כאשר שוליה עובד אצל בעל מלאכה, אינסטלטור, נגר, וכדומה, לאחר פרק זמן מסוים הוא מצליח ללמוד את המקצוע ופותח עסק עצמאי. חשבתי לעצמי, אמר ר' משה לייב, שאחרי שאני עובד אצל הרביים במשך שנים רבות, אני אצליח ללמוד את מקצוע האדמו"רות, ואוכל לפתוח בעצמי אדמו"רות ולהיות רבי".  שאלתי אותו, אז מדוע זה לא קרה. ענה ר' משה לייב: "אני ראיתי רבי חדש בכל יום! הרבי של היום לא היה אותו רבי של אתמול".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. 

"בכל יום ראיתי גילויים חדשים והתנהגות חדשה ואחרת של הרבי. בכל יום היו דברים שונים שטרם ראיתי. ולכן, לעולם לא יכולתי ללמוד את המקצוע, ולא נעשתי רבי…".

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

נח: עולם חדש ראה

בפסוק הראשון בפרשת נח כתוב "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו".  אומר המדרש בשם ר’ לוי: "כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה". מביא המדרש חמישה שמות, הראשון נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא [תמוהה שאתמול העולם נחרב והיום יוצאים], אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ

באיזה מובן ראה נח עולם חדש?  לכאורה הוא יצא מן התיבה באותו כדור הארץ, אמנם אחרי מי המבול בטח היה מראה חדש. אבל האם זה בגדר של "עולם חדש" שנאמר בתורת אמת? הרבי, שמביא את המדרש הזה בשיחת פרשת נח תשנ”ב מגלה הכוונה הפנימית על פי תורת החסידות:  

בבריאת העולם מצאנו שהתורה משתמשת בשני שמות: י-ה-ו-ה (שם הוי', שם המפורש, שם העצם), ושם אלקים. שם הוי' מראה על אלקות שלמעלה מהעולם. שם אלקים הוא שם שמראה על צמצום, העלם, והסתר, שנותן אפשרות לברואים שמרגישים מציאות נפרדת ועצמאית. בלשון תהלים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן י-ה-ו-ה אֱלֹהִים" – שמש הוי’ המהוה עולמות אין סופים, ואלקים המגן שמצמצם ומסתיר על האור כדי להביא עולמות בעלי גבול. בלשון הרבי: 

שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי' (הוי' דלעילא)… 

זאת אומרת שכן, העולם שראה נח בצאתו מן התיבה הוא אותו עולם שנתהוה על ידי שם אלקים, אבל התגלה שבאמת שם אלקים הוא בעצמו רק צמצום האור של שם הוי’ ולא דבר נפרד. 

מזה אפשר להבין יותר טוב המושגים של הרבי בשיחות דבר מלכות, ונותן לנו כלים שבהם נוכל "לפקוח את העיניים". וכמו שהסביר הרבי בשיחת פ’ בראשית לגבי שעבוד מלכיות, שבזמן הגלות ישנו ענין של שעבוד מלכיות אבל אינו נוגע בנשמות ישראל ולא בגופיהם של ישראל בעניני תורה ומצות. ואפילו אותם ענינים שיהודי כן מתנהג כפי חוק המדינה מפני "דינה דמלכותא דינה" מסביר הרבי שגם בענין זה אין ישראל מתנהג כפי דינה דמלכותא מפני שעבוד מלכיות, אלא כי ככה ה' קבע בזמן הגלות. 

בכמה שורות הרבי פותח לנו את העינים לראות "עולם חדש" — עולם שפשוט אין בו שעבוד מלכיות!  ובזה מזהים תקופה ראשונה של ימות המשיח. באופן אחר: אם אדם נמצא בגלות  פרטית פנימית ומאמין שאכן עם ישראל נמצאים במצב של שעבוד מלכיות, אז הוא באמת נמצא את במצב כזה, ר"ל. אבל אחר שמפנימים דברי הרבי מגלים שאפילו בענינים של "דינה דמלכותא דינה" יהודי לא נמצא במצב של שעבוד אלא הוא מקיים רצון ה' גם בזה, לא פחות מאשר בשאר עניני הלכה! נכון, בחצוניות נראה אותה גלות, אבל קבלנו מהרבי כלים "לפקוח עינים" ולראות שבתוך חושך הגלות שבא משם אלקים מאיר שם הוי’ — עולם חדש רואים! 

על ידי שינוי בהבנה והשגה שלנו, שפועל בנו לפקוח את העיניים למציאות הפנימית של העולם, מעמידים אנו את עצמנו במצב של גאולה וזה אפילו בזמן שהעולם כמנהגו נוהג. זהו תחילת ימות המשיח! כל אחד, לפי יגיעתו להבנת והפנמת המושגים האלה שהרבי מגלה, מגיע לבחינה של גאולה באופן פרטי. 

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

כבר אין שעבוד מלכיות — בראשית תשנ"ב

ב"ה

הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח שאין תלוים ביאת משיח וימות המשיח בשינוי במנהגו של עולם. "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג." "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד." (פרק י"ב) זאת אומרת שאפילו בימות המשיח (בתקופה ראשונה שבהם) העולם ממשיך בדרך הטבע, אבל בני ישראל כבר לא במצב של "שעבוד" לאומות העולם כמו שהיו משך זמן הגלות.

בשיחה של שבת פרשת בראשית, תשנ"ב, הרבי מסביר שעם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה, ולכן כל הבריאה היא עבורם. על כן מתברר שהאמת היא שאין אומות העולם באמת שולטים עלינו באופן של "שעבוד":

ואף-על-פי שבגלות נמצאים יהודים ב"שעבוד מלכיות", וישנו ציווי של "דינא דמלכותא דינא", ו"לא ימרדו באומות", אל תתגרה בגוים, וכיוצא בזה, הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שליהודים יש מורא ופחד מפני אומות העולם (בזמן הגלות) חס ושלום, שכן אדרבה: יהודים הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אומות העולם, אלא הפירוש בזה הוא, על דרך הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (ועל דרך זה בנוגע לעמון), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבני ישראל צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". זאת אומרת: כך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבני ישראל, ולכן "אל תתגר בם מלחמה."

ועל דרך זה בנוגע ל'אל תתגרה באומות' ו'דינא דמלכותא דינא' (וכיוצא בזה), הרי אין זה בגלל פחד, חס ושלום, אלא משום שכך קבע הקב"ה וציוה שכן צריך להיות הסדר בזמן הגלות; אך מובן ופשוט שאין זה נוגע כלל וכלל בכך שישראל (גם בזמן הגלות) הם העם הנבחר, ה"ראשית" של כל העולם וכל אומות העולם.

זאת אומרת שנוסף לזה ש"דינא דמלכותא דינא" הרי זה רק בנוגע לענינים גשמיים מסויימים (דיני ממונות, מיסים וארנוניות וכיוצא בזה), אך לא בנוגע לעניני תורה ומצוות שעליהם יש הוראה ברורה בתורה … הרי גם בנוגע לגופים וגשמיות (וחומריות) של יהודי, נשאר הוא תמיד "ראשית" ולמעלה מאומות העולם, וזה שישנו ציווי "דינא דמלכותא דינא" אין זה בגלל שהוא תחת שעבוד וממשלת אומות העולם, אלא משום שכך קבע הקב"ה את הסדר בגלות ("מפני חטאינו").

הרבי אומר כאן ברור שאין אנו עכשיו במצב של "שעבוד" לאומות העולם בשום פנים ואופן. יותר מזה, הרבי מסביר שזה תמיד היה האמת. בכל זאת, גם ברור שהרבי רוצה לגלות לנו שעברנו מחסום מסויים והגענו להשג חדש: אמנם באמת תמיד המצב היה כך שיהודים בעצם נשמתם למעלה משעבוד לעומות העולם, זה היה בהעלם ולא דבר הנראה לעיני העולם (עולם שבו סבלו עם ישראל בגשמיות וברוחניות). אבל כעת אפשר לזהות שאף-על-פי שהעולם כמנהגו נוהג, אבל בני ישראל אינם במצב של שעבוד לאומות העולם.

רואים את זה בפשטות, שבכל מקום ששם גרים יהודים יש חופש ליהודי לקיים תורה ומצות, כנזכר בשיחה. בפנימיות יותר יש נקודה על פי פנימיות התורה (אבל לא מוזכר בפרוש בשיחה): 70 אומות העולם הם כנגד המידות שבנפש, שמולידות את התגובות הטבעיות שלנו כפי הבנת שכל אנושי בעולם. לפי זה, שעבוד מלכיות מראה על אי-היכולת של האדם להשתחרר מהמידות והתגובות שנולדות משכלו האנושי (המכונות בחסידות "הנחות העולם"). להשתחרר משעבוד מלכיות פרושו שישנו את היכולת והכח להתייחס לעולם לפי שכל של תורה. שאף-על-פי שהוא נשאר עם השכל אנושי שלו, אינו בשעבוד להבנה, למודעות, ולמידות שנולדים ממנו. הוא "משוחרר" להבין את העולם על-פי תורה, ולהוליד מידות משכל של קדושה.

דוגמה לזה: אדם שקשה לו הפרנסה. שכל אנושי אומות העולם שבנפשו טוענים שבמצב כזה הוא חייב למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן) כדי להרבות הכנסות. אבל תורה אומרת שעליו להרבות בצדקה ולהזהר מחילול שבת. למרות שהוא יודע מה תורה אומרת, אם הוא בשעבוד לאומות העולם (שבנפשו) הוא מרגיש אנוס לעשות כפי ששכל אנושי טוען: למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן). להשתחרר משעבוד זה נותן לו את היכולת והכח לא להרגיש אנוס, ואדרבה, להרגיש שדרישת התורה לתת יותר צדקה היא באמת הדבר הנכון. הוא משוחרר מהשכל האנושי והנחות העולם, אפילו שהוא עדיין רואה עולם שמתנהג בדרך הטבע.

אנחנו עדיין רואים עולם כמנהגו נוהג (ועוד לא רואים את הדבר ה' שמהוה את הבריא כל רגע). בכל זאת, הרבי מודיע שאנו משוחררים כבר להתייחס לעולם לפי שכל של קדושה, שכל של תורה, בלי אונס או כפיה מאומות העולם (הן אומות העולם שבנפש, הן אומות העולם שבחוץ). זה בעצמו מעיד על תקופה ראשונה של ימות המשיח!

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

בהעלותך תנש"א: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי בטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד השלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלימות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפש את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות והוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות מגלות גאולה

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה