גלות — אפילו כשאור הגאולה מאיר?

ב"ה

אם לא רואים את האור משמע שלא נמצא?

הרבי (קונטרס ט"ו מנחם אב, תנש"א) מעלה שאלה לגבי הפסוק באיוב — "קץ שם לחושך".  מהפסוק משמע שאם היה שם לא קץ, החושך היה ממשיך. איך אפשר שחושך (חושך הגלות) היה יכול להמשיך אם לא שהקב"ה שם לו קץ? הרי יתגלה אור חדש לעתיד, אור הגאולה, שלא רק דוחה את החושך אלא מבטל אותו לגמרי.למה צריכים לשים קץ לחושך.

הרבי מסביר בעומק ובאריכות, ומגיע לנקודה: יש אור שעניינו להאיר את העולמות. אור החדש דלעתיד, הוא אור שלמעלה משייכות לעולמות, ואפילו כשהוא יאיר לא יהיה לא שייכות לעולמות. לכן הרבי שואל:

דלכאורה, כיון שמצד האור דלהאיר את העולמות אי אפשר שיתבטל החושך (ורק שנדחה מפני האור), וזה שבגאולה העתידה יתבטל חושך הגלות, הוא מפני שאז יהי' גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, הרי העולם עצמו (כמו שהוא מצד הגדרים שלו, כולל גם הגילויים השייכים לעולם) יהי' נשאר בגלות ח"ו.

מבהיל!  אור הגאולה כל כך נעלה שלא מגלה שום שייכות לעולם (לא סופר אותו, כמו שאומרים) ולכן העולם יכול להשאר בחושך וגלות, ח"ו.

wavelengthsאולי בדוגמה אור "תת-אדום" שאינו נראה לעין של בני אדם אבל מצלמות מיוחדות וסוגים מסויימים של חיות (עטלפים, נחשים, וכדומה) יכולים לקלוט אור זה. להבהב הבזק עצום של אור תת-אדום בפנים של אדם והוא אפילו לו יגיב, כי אינו רואה כלום, כי מדרגת אור תת-אדום אין לא שייכות לעין האנושי. כמו-כן אור החדש יאיר לעתיד ובעולמות לא יקלטו — הגאולה באה והעולם נשאר בגלות, ח"ו.

אבל הרבי הקדים במילה "לכאורה", וממשיך להסהיר שזה שהאור להאיר את העולמות נמשך בתחילתו מאור שלמעלה לשייכות לעולמות הוא מציל את המצב של חושך בלתי נפסק (שזה ה"קץ" שהקב"ה שם בתחילה שגורם שבסוף גם יהיה קץ לחושך.) בלשון הרבי:

ועפ"ז מובן, דהגם שביטול חושך הגלות יהי' ע"י גילוי עצם האור שלמעלה מהאור דלהאיר את העולמות, מ"מ תהי' הגאולה (גם) בגדרי העולם, כי גילוי עצם האור שיהי' בגאולה העתידה יאיר בגילוי גם בהאור שלהאיר את העולמות, ועי"ז – בהעולם.

נכון שלכאורה העולמות היו יכולים להשאר בגלות כי האור שיאיר לעתיד אין לו שייכות לעולמות, אבל בפועל גם אור זה יוכל להאיר בתוך האור שמאיר את העולמות.  אולם עד עתה יש מקום לחשוב שזה יקרה ממילא. אבל הרבי ממשיך עם עוד פרט חשוב:

ביטול החושך שיהי' בגאולה העתידה, יהי' בהעולם בפנימיותו. דהגם שביטול החושך שיהי' לע"ל הוא ע"י שיהי' אז גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, מ"מ, יהי' העולם כלי גם לאור זה, ועי"ז תושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, שהתחתון (מצד הגדרים שלו) יהי' דירה לו ית', לו לעצמותו.

עלינו לשים לב כאן שביטול החושך "יהיה בהעולם בפנימיותו" דווקא — דבר שלא יהיה ברור ממבט בחצוניות העניינים, אלא דרוש ללמוד להסתכל בפנימיות העניינים. ובנוסף, "העולם כלי גם לאור זה", שמשמע מזה שזה לא בא ממילא אלא על ידי עבודה. זאת אומרת שלא רק שמוטל עלינו להמשיך אור חדש, יש גם עבודה לעשות העולם (כולל הגוף הגשמי והשכל האנושי שלנו) כלי לקבל ולקלוט אור זה. ואחרי זה, "לפקוח את העיניים" כדי לתת לאור להכנס בכלים המתוקנים (שזה הכי חשוב לנו כיוון שהרבי אומר בריבוי מקומות שכבר נמשך הכל וכבר מתוקן הכל ונשאר רק לפתוח את העיניים).

אם נחזור לדוגמה של אור תת-אדום, יש לנו (לצורך המשל הגשמי) את הכח להרחיב יכולת ראיית העין גם לאור תת-אדום. אבל אפילו כך צריכים לפתוח את העיניים ולתת לאור להכנס כדי לגלות זאת. ובנמשל: יש לנו כבר "עיניים לראות", כלים לאור חדש של הגאולה שכבר מאיר, אבל צריכים עדיין להביא את האור פנימה.

והנה הבעייה: הרבי מודיע שהגאולה כבר פה בפשטות, והעולם כבר כלי לזה, אבל צריכים לפתוח את העיניים כדי להביא כל זה לגילוי. וזה הרבי אומר בתחילת המאמר:

והנה ידוע שכל גילוי הוא ע"י תורה (תורה אור). ומזה מובן, דכיון שביטול חושך הגלות הוא ע"י אור, לכן, בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה, הוא ע"י הלימוד בתורה בענין האור.

לסיכום: אור הגאולה מצד עצמו למעלה משייכות לעולם, מעבר לכלים שלנו. אבל ביכולתנו לעשות עצמנו כלים לאור זה, כמו שהוא מאיר בפנימיות האור שמאיר את העולמות, בגדרי העולם. אבל זה רק בפנימיות, וכדי לראות צריכים לפתוח את העיניים על ידי לימוד פנימיות התורה, ובפרט בנושא של אור — אור הגאולה, לימוד ענייני משיח וגאולה. רק ככה נוכל להשיג פנימיות העניינים בגדרי העולם ולקלוט אור הגאולה שמאיר. אבל כל עוד שהאור לא נכנס לכלים, ניתן להשאר בחושך הגלות (בחצוניות) אפילו שאור הגאולה מאיר. עלינו לשים קץ לחושך.

יחי אדמו"ר מה"מ לע"ו!

לעילוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דעתו של ר' עקיבא על ג' תמוז

ב"ה

פגשת פעם חסיד שבוכה ביום ג' תמוז?
פגשת פעם חסיד שאומר לחיים בשמחה לכבוד  "אתחלתא דגאולה" ביום ג' תמוז?

אם אחד בוכה ואחד צוחק, סימן שלכאורה אחד קשור לאמת, והשני הוא או שקרן או שוטה.  אבל בעומק יותר הרבי כבר גילה לנו מה הפתרון כאשר הבוכים עומדים מול הצוחק: כי כך המעשה בסוף מסכת מכות:

היו [רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא] עולין לירושלים.  כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.  כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.  אמרו לו מפני מה אתה מצחק?  אמר להם מפני מה אתם בוכים?  אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?  אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו.  וכי מה ענין אוריה אצל זכריה?  אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני.  אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.  באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.  עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה.  עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.  בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

הרבי בחלק י"ט בלקוטי שיחות שואל שמונה שאלות על הסיפור הזה, ועונה עליהם באופן מתוק מדבש.  אבל לענייננו צריכים להבין איך הרבי מסביר את הצחוק של ר' עקיבא כשהוא ראה דבר כזה מבהיל כשועל יוצא מקודש הקדשים:

היה לר' עקיבא מעלה מיוחדת: הוא היה יכול לראות את הטוב, אפילו בדבר שלא ניראה טוב בכלל.  כיוון שיצא מזה דבר טוב בסוף, דעתו שהטוב בעתיד קובע על הרע הנראה כעת.  לכן, אם יודעים שעל פי תורה (ולא רק על פי הרגש) מה שרואים כעת מוביל לטוב בעתיד — יש להתייחס לטוב העתידי ולא הרע מול העיניים.  בלשון הרבי: ר' עקיבא רק ראה את הטוב בעתיד.

נוסף לזה, לומדים מהפסוק "ציון כשדה יחרש" שהחורבן נמשל לחרישת שדה, שהוא דבר בלתי נפרד מהצמיחה והקצירה.  איננו דבר רע שהוא רק סימן לטוב בעתיד, אלא הוא חד עם ומביא לצמיחת וקצירת התבואה.  מפני זה התנחמו החכמים מדבריו של ר' עקיבא, כי הוא גילה להם איך שהגאולה העתידה כבר נמצאת בחורבן שראו מול העיניים.

אפשר לתרגם את השיחה למצבנו אחרי ג' תמוז, תשנ"ד:

כל החכמים כאן מסכימים שעל פניו ג' תמוז תחילת תקופה קשה: לא רואים ולא שומעים את הרבי בהתוועדויות, בדולרים, בכוס של ברכה.  אבל כולם צריכים להכיר שהרבי גילה שאנחנו בסף הגאולה, ומה שחסר עכשיו הוא רק חסרון זמני.  בעתיד הוא טוב, אבל כעת המצב נראה להיפך.  לכן למה הם בוכים בג' תמוז?  על מה שחסר, בלי להביט על הטוב בעתיד.

בא ר' עקיבא ולא רק שהוא לא בוכה (אף-על-פי שהוא קרע את בגדיו בריאת הר הבית) אלא הוא צוחק!  הוא עורך א לייבעדיקע פארברענגן, בלי להזכיר הילולא או, חלילה, יארצייט!  איך הוא מתנהג ככה במצב של העלם והסתר שאין תקדים?!  זה הסוד של ר' עקיבא — לא רק שהוא רואה גם את הטוב העתי לצאת מההעלם והסתר, אלא, בלשון הרבי: זה כל מה שהוא רואה!  ונוסף לזה הוא מבין שהא בהא תליא — שהגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה, גילוי של עצמות ומהות בכל התוקף, תלוי בנו, שנעשה את העבודה "בכוח עצמנו" בלי להישען על עידודים ואתערותא דלעילא מהרבי לעורר אותנו.

זה עניין החרישה שמביאה לצמיחה וקצירה — שהטוב הפנימי כבר נמצא בתוך המצב של העלם והסתר.  ומר' עקיבא לומדים שאם יודעים את זה, זה מספיק להפוך בכי לצחוק, אפילו עכשיו שהטוב בעתיד עדיין מוסתר מעינינו.

ועוד נקודה מהשיחה:

הרבי שואל בשיחה למה צריכים לדעת את השמות של החכמים שהלכו עם ר' עקיבא?  אין חילוקי דעות ביניהם, למה לא מספיק להודיע לנו שר' עקיבא הלך עם החכמים (בלי הזכרת שמות)?  והרבי מתרץ שמלדעת שמותם לומדים שכולם היו אנשי שם, בעלי ייחוס: רבן גמליאל היה נשיא בישראל, ר' אלעזר בן עזריה היה כהן (דור עשירי מעזרה הכהן), ור' יהושע היה לוי (השרים ומשוררים בבית המקדש).  מפני יחוסם הנעלה ותפקידם החשובים, הם לא יכלו מעצמם לראות שמהעלם והסתר כזה יבוא טוב.

אבל ר' עקיבא בן גרים היה, והוא בעצמו היה עם הארץ עד גיל 40, לכן כל מציאותו מעידה על כמה טוב יכול לבוא מתוך מצב של חורבן.  הוא ראה ברור את הטוב בעתיד, ורק על ידו השפעתו גם שלושת החכמים המיוחסים יכלו לראות.

לתרגם למצבנו: ה"גזע" ובעלי תפקידים חשובים במוסדות הרבי לא יכולים לראות שום טוב בעתיד במצב אחרי ג' תמוז.  מה שאין כן בעלי תשובה וצאצאיהם, וה"געווארענער" שהגיעו ללובאוויטש ממקום אחר — הם לרוב יותר שייכים לשיטה של ר' עקיבא, לראות גם בהעלם והסתר של ג' תמוז את דברי הרבי שהיום הזה הוא אתחלתא דגאולה.

אם, אחרי קרוב ל-30 שנה, יש כאלה שעדיין לא הגיעו לדעה של ר' עקיבא — צריכים לשים את אלה שכן, כי ביכולתם ובכחם לפתוח את עיני חבריהם כמו שעשה ר' עקיבא לאותם חכמים.  אם אנחנו, אוחזי דעתו של ר' עקיבא, מנסים באמת להסביר את הנושא (לפחות לאלה שמוכנים לשמוע) באופן מסודר, עם מקורות בנגלה וחסידות, מובטחים אנו מהאגדתא הזאת שנצליח להשפיע על ידידינו שלא רואים שגם הם יראו את הטוב בעתיד כמו ר' עקיבא.  לא רק זה, אלא יגידו לנו "ניחמתנו! ניחמתנו!" — הוצאתם אותנו מהבכי של עשרות שנים.

בוודאי ובוודאי זה יזרז את הגאולה ויביא להתגלות הקרובה של הרבי מלך המשיח בעיניי כולם!

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד, ע"ה

בהעלותך תנש"א: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי ביטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד שהשלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלמות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפס את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות והחוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות סיום הרמב"ם ה'תשנ"ב:הלכות של תורה שבעל פה לא יתבטלו לעולם

ב"ה
הספר "משנה תורה" של הרמב"ם מסדר לפנינו כל ההלכות של תורה שבעל פה. יש בזה חשיבות מיוחדת, כפי שלומדים ממאמר רז"ל שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, מה שאין כן הלכה, כי "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם"."

כאן הרבי מעלה שאלה לגבי נצחיות הלכה: יש כלל שההלכה היא כפי הדעה של בית הלל. אבל זה רק בזמן הגלות (כמו שהרבי מסביר בשיחה "תורה חדשה" בשבועות תנש"א). כי לעתיד לבוא יחזור בית דין הגדול לירושלים ויפסקו הלכה כבית שמאי (כי לעתיד יהיה בית שמאי הרוב, ופוסקים כפי הרוב). אם כן, מתברר שההלכות שלנו, שהם כפי דעת בית הלל, כן יתבטלו לעתיד?!

יותר מזה, ידוע שיש דעות שמצות בטלות לעתיד לבוא, שקאי על הזמן של תחיית המתים (תקופה שניה של ימות המשיח). זה לומדים מסוגיא בגמרא לגבי התר לתכריכים של שטנז למת. לפי רב יוסף הדבר מותר בגלל הסיבה ש"מצות בטלות לעתיד לבוא". אם כן, אז כל ההלכות של תורה שבעל פה יתבטלו לעתיד (בתקופה שניה, תחיית המתים) — כי אם המצות בטלות לעתיד, אז ממילא ההלכות (שהם פרטי קיום המצות) יתבטלו?

 

מצות בטלות או נצחיות התורה?

"מצוות בטלות" הוא בסטירה, לכאורה, לנצחיות התורה. ואם תרצה לאמר שענין המצות הוא "היום לעשותן" ובהמשך "מחר לקבל שכרן" שאז יתבטלו — אין זה מספיק. כי על פי המבואר בחסידות מצוות הן רצונו של הקב"ה, שלא תלוי בשום מטרה (כגון זיכוך הנפש, או תיקונים). זה מחזק את השאלה האיך להגיד שמצוות בטלות לעתיד כיוון שמצוות הן רצון הבורא שהוא לא שייך שנוי?

בסוגיא בגמרא לגבי תכריכים הנ"ל, מובא בשם רבי יוחנן שמותר לקבור מת בתכריכים של שטנז כי המתים פטורים ממצוות. כל עוד שהוא מת, אין בעיה, אבל מה בתחיית המתים? לכאורה הדעה של רבי יוחנן חל רק עד התחיה, ולא קשור לדעה של רב יוסף שאומר שמצות בטילות לעתיד לבוא.

כאן הרבי מביא סוגיא אחרת מסכת סנהדרין (צ, ב) לגבי תחיית המתים. שם, רבי יוחנן בעצמו אומר שלעתיד נקיים מצות תרומה עם אהרן הכהן בעצמו, אחרי שהוא קם לתחיה. מזה שאין השיטה של רבי יוחנן ש מצות בטילות, והראיה — שאהרן הכהן מקבל תרומה! אם כן, שלפי שיטתו מצות לא בטילות, איך הוא מתיר לקבור מת בכלאים?! כי ברגע של התחייה המת שוב מחוייב במצות והרי הוא לבוש באיסור!

הרבי מסביר שבאמת שיטתו של רבי יוחנן שמתים פטורים ממצות, היא הסבר על (ומתאים ל-) שטתו של רב יוסף שמצות בטילות לעתיד לבוא: "מצות בטילות" פירושו בחינת ציווי לאדם. כאשר אדם מת, והשלים כבר עבודתו בקיום המצות, הוא פטור. זא אומרת שגם בתחיית המתים לא יהיו לו ציווים אלא מצות שהם רק רצון ה' (ללא בחינת ציווי), כי ציווי רק שייך כאשר יש מציאות נפרדת, ויש מקום למציאות של המצווה ולמציאות של מקבל הציווי. אבל, כשיהיה יחוד שלם עם הקב"ה, עד שיהיו מציאות אחת (ישראל וקודשא בריך הוא כולה חד), כאן אין מקום לציווי — מצות (הציווי שבהם) יהיו בטילות לעתיד לבוא. אבל ההלכות של אותן מצות שהן רצון ה', הן נציות, ואין כאן סטירה!

על פי זה גם נוכל לענות על השאלה איך רבי יוחנן מתיר תכריכים של שטנז אם לפי שיטתו מקיימים מצות לעתיד בתחיית המתים: כי יהיה מציאות של נתינת תרומה אחרי התחיה, אבל לא בתור ציווי, כנ"ל, כי האדם נהיה פטור ממצות — למעליותא, כי הוא כבר לא צריך ציווי מפני שהוא לא מציאות נפרדת אלא נהיה חד עם הקב"ה!

ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי) אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים. ומסתבר לומר, שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים — בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים, כבפנים.

 

מצות, הלכות, תורה

כאן הרבי מדייק בלשונות "מצות (בטילות לעתיד לבוא)" ו"הלכות התורה (לא יתבטלו לעולם)". העניין של מצות הוא זה שהם שייכים לעולם ולמציאות האדם. מצות הם דבר פרקטי ולא תאורטי ("היום לעשותם"). מה שאין כן תורה ("הלכות התורה") היא באמיתתה למעלה מהעולם.

דוגמה לזה: הלכות עיר הנדחת, שנאמר בגמרא שעיר כזו (של יהודים שהרוב עבד עבודה זרה) לא הייתה ולא תהיה לעולם. זאת אומרת שאין פה ענין פרקטי, אבל לומדים ודנים ההלכות של עיר כזו (עניין של תורה, ולא המצוה בעצמה) כי הן נצחיות גם שאין קשר למצב מציאותי. לכן, נאמר שמצות יתבטלו (כי הם תלויות בעולם) אבל תורה (שלמעלה מהעולם) היא נצחית, והרבי מסביר:

ועל פי זה מובן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה .. אינן בטלין לעולם" — כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם.

יש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה") כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

 

בית הלל ובית שמאי: מחלוקת נצחית?

באות ח של השיחה, הרבי מגלה חידוש נפלא שבונה על ההסברים הנ"ל לגבי נצחיות התורה: נצחיות הדעות של בית הלל ובית שמאי שהמחכישות זה את זה.

כידוע, בית הלל ובית שמאי כמעט תמיד במחלוקת דעות בהלכה. דעות בית שמאי כמעט כלן להחמיר, ובית הלל להקל (לתובנות נוספות, ראה שיחת "תורה חדשה מאיתי תצא", שבועות, ה'תנש"א). המשנה אומרת ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים…זו מחלוקת הלל ושמאי."

הרבי שואל על לשון המשנה, כי ענין המחלוקת הוא שיש ב' דעות, וההלכה היא כפי אחד ולא כפי השני (מפני שהם בסטירה זה לזה אי אפשר לקיים פסקי דינים הפכיים). אם כן, איך אפשר להגיד ששתי דעות הפכיות יתקיימו? ואם תרצה לאמר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ששתי הדעות מושרשות למעלה והלכה רק פוסקת על איזה מקיימים בפועל — הרי אחת מקיימים על פי הלכה ואחת לא מקיימים, שלא מתאים ללשון המשנה שהמחלוקת עצמה, שתי דעות מנוגדות, סופה להתקיים.

הנקודה היא שאמנם היום ההלכה היא כבית הלל, בכתבי האריז"ל כתוב שלעתיד בזמן משיח הלכה תהיה כבית שמאי. זה באמת הענין של "סופה להתקיים". אבל צריכים להבין החידוש של הרבי כאן:

 

נושא הפכים בהלכה

גם לפי האריז"ל שלעתיד בימות המשיח הלכה כבית שמאי…וזה "סופה להתקיים" — זה מפרש "סופה להתקיים" שהיא קאי על דעת בית שמאי, ולא על המחלוקת עצמה. כי ברגע שהלכה כבית שמאי, ההלכה היא כבר לא כבית הלל — דעת בית הלל מתבטלת, ונשארים במצב שדעה אחת מתקיימת, דעה שניה לא מתקיימת. וגם, הרבי מציין, זה ירידה גדולה לבית הלל, בניגוד לכלל שמעלין בקודש?!

הרבי מתרץ שהאריז"ל מדבר על תקופה א' של ימות המשיח (שבה עולם כמנהגו נוהג), אבל בתקופה ב' (תחיית המתים) כשיתבטלו המצות (כנ"ל), אז המחלוקת יתקיים: ההלכה תהיה כשניהם, גם שמאי והלל ביחד. וההסבר:

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, "אילו אומרים טמא ואלו אומרים טהור, אילו אוסרים ואילו מתירים" היא רק לגבי הלכות כציווים לבני אדם איך להתנהג בעולם. כיוון שמציאות האדם בעולם מודגש בזה, ובהגבלות העולם חסד וגבורה מנגדים אחד לשני, לכן רצון ה' (התנהגות האדם) יכול לבוא לביטוי בשני האופנים.

אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם רצונו של הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו — גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד", שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד…

יוצא מזה שיש 3 תקופות: הזמן הזה (הלכה כבית הלל), תקופה א' של ימות המשיח (הלכה כבית שמאי), וזמן של תחיית המתים (הלכה כשניהם). בתקופה א' וב' ההדגש על הפעולה בעולם, ובהגבלות העולם אפשר לקיים רק אחד בפועל והשני נשאר ברוחניות. זה הזמן של "היום לעשותם". אבל אחרי זה בא "מחר לקבל שכרם", שקאי על תחיית המתים, שמצות בטילות. פירושו: בחינת הציווי להאדם תתבטל, אבל הענין האמיתי של המצות ישאר — זה שהן רצון ה'. לכן הלכות של תורה אינן בטלין לעולם. בזמן תקופה הג' ההלכה תהיה כבית שמאי ובית הלל ביחד, כי רצון הקב"ה יתגלה בעולם, "ומצדו יתברך יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו יתברך, חיוב ושלילה ביחד, להיותו 'נמנע הנמנעות'".

 

דעת הרמב"ם ודעת החסידות: החידוש שפותר המחלוקת

בסיום השיחה הרבי מתייחס להלכה בסוף ספרו משנה תורה, והיה אפשר לראות את זה כנקודה צדדית שבא לכבוד סיום הרמ"ם. אבל בהסתכלות עמוקה יותר, מתברר שהרבי פותר מחלוקת באופן שיש לשתי הדעות קיום בעולם (בדוגמה מה שהרבי הסביר בשיחה באריכות.

באור הסבר השיחה שימות המשיח הם שיא ושלימות קיום המצות בתור ציווי לאדם, ולאומת זה בזמן של תחיית המתים תתבטל בחינת הציווי ועניין האמיתי של המצות יתגלה, כנ"ל. הרבי מגלה שזה מרומז בהלכות בסיום המשנה תורה, שהרמב"ם כותב ש"לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיח…אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָה…כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" זאת אומרת שלימות בתורה ומצות. אז הרמב"ם מוסיף, בהלכה אחרונה, "בְאוֹתוֹ הַזְּמַן…לֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד", שהרבי מזהה כרמז לתקופה שניה (תחיית המתים) שאז העבודה היא "לדעת את ה' בלבד", "מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, כדי כו', אלא הוא עצמו המטרה והתכלית". שלימות קיום המצות כציווי ואחרי זה ביטול ענין הציווי ועבודה שאינה מתייחסת לעולם, כנ"ל.

אבל כדי להבין את החידוש של הרבי כאן, צריכים להבין את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם והרמב"ן בנושא. בקיצור הרמב"ם כותב שתחיית המתים היא שלב ארעי, שאחריה חיים נצחיים בעולם הבא, נשמות בלי גופים. הרמב"ן חולק עליו, ולדעתו של הרמב"ן העולם הבא הנצחי הוא תחיית המתים, וחיים נצחים הם כנשמה בגוף. ידוע שחסידות הולך לפי הדעה של הרמב"ן, שחיים נצחיים הם נשמה בגוף אחרי תחיית המתים. והרבי מסיים את השיחה כך:

ועל פי זה יש לאמר, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחיה (כהפסק דין בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השניה דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואף-על-פי-כן, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה — לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך-הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחיה, שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר — שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים".

על ידי הביאור הזה, הרבי מגלה לנו איך שהמחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן (שהיא מחלוקת לשם שמיים) סופה להתקיים — שתי הדעות יתקיימו כי שתיהם באמת דבר אחד.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות גאולה מגלות

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות צו: משה איש האלקים אשר בכחו לגאול אותנו

בדבר מלכות פרשת צו, הרבי מסביר את עניין הגואל, משה רבינו — למה דווקא בכחו לגאול את בני ישראל?  ומזה מובן אותו עניין אותך משיח צדקנו, כמאמר חז"ל "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
 
משה רבינו הוא היחיד שמסיגל להביא את הגאולה.  כדי להבין את זה צריכים לדעת מה הכוונה גאולה, שלפי הרבי: "הגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים היא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה."  לרוץ את הנסים נותן כח ליהודים להגאל, כי זה "חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" למיני ה(מצרים מלשון (מיצרים וגבולים של עולם בכלל וגלות בפרט."  הנסים שה' מראה לנו הם לא התכלית, אלא הם נותנים עידוד וזירוז שנותנים לנו כח לצאת מהגלות בכח עצמנו.  וכל זה בא על ידי משה,איש האלקים (כמו שכתוב בתהלים, מזמור צ).
 
התואר "איש האלקים" מראה שמשה מחבר ומיחד שני דרגות: כח למעלה מהעולם (אלקים) יחד עם בחינת התלבשות בעולם (איש).  לכן, יש במשה רבינו שתי הדרגות (איש ואלקים) ואז בכחו להיות הממוצע המחבר שבעצמו מחבר אלקות עם העולם — כיוון שהוא מחובר לאלקות בגלוי, אפילו כמו שהו מלובש בעולם.
 
מעבר לזה, יש יחוד נוסף שמתבטא בתואר איש האלקים: היחוד של בחינת משה עם בחינת איש האלקים.  משם משה הוא שם שקיבל כשבתיה בת פרעה הושית אותו מן היאר, כמו שכתוב "מן המים משיתיהו".  שם זה, על פי חסידות זה קאי על שורש הנעלה של נשמת משה, שנמשך מעלמא דיתכסיא, עולמות המכוסים, עולם התהו שנמשל למים.  לפי זה, "משה" הוא למעלה מהעולם לגמרי, דרגה באלקות שאין לה שייכות לעולם.  מה שאין כן "איש האלקים" (בתור תואר לעצמו) מראה על יחוד "איש" ו"אלקים", שזה יחוד של העולם עם בחינת אלקות ששייכת לעולם.  "משה איש האלקים" מחבר ומייחד את כל הדרגות האילו.
 
[כאן כדאי לציין מה שהרבי אומר במאמר אחר, אמנם לא נזכר בשיחה הזאת, על כמה נעלית דרגתו של משה — נעלית יותר משם אלקים, וגם נעלית יותר משם הוי':]
 
 
המעלה של משה פועל נסים מלובשים בטבע (שם אלקים) וגם נסים למעלה מהטבע.  וכל זה בשבלנו: "יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה" ועל ידי זה יבוא ל"חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות".
 
כל זה בשביל להביא אותנו לעבוד את ה' באופן נסי.  לגלות את הצדיק שבנו.  לא רק "צדי" אלא "צדיק", שתוספת אות קוּ"ף, שרגלה יורדת מתחת לשורה, מבטא בחירה חופשית לבחור בקדושה ולעלות גם אותם דברים שם "התחת לשורה".  כאשר יהודי, שיש לא בחירה חופשית כנשמה מלובשת בגוף, בוחר בצד של קדושה ("צדי"), הם מוסיפים קוּ"ף ל"צדי" לעשות מזה "צדיק", וזה נותן כח לפעול בעולם שגם העולם והדרים עליה יסכימו.
 
הדגש של הרבי הוא שהגאולה אינה הופעת זיקוקים של נסים ונפלאות למביטים פסיבים, אלא שכל הנסים הם נתינת כח ו"אור ירוק" שנתחיל לעבוד ולגלות את הגאולה בכח עצ נו ומעשי ידינו.  וכל זה מקבל סיועה מזה שאנחנו מכירים במצב הנסי של העולם,שמצב זה נעשה על ידי משה איש האלקים, גואל ראשון שהוא גואל אחרון.
 
 
לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות תצוה: יום הולדת וגילוי העצם


ב”ה

בשיחה לפרשת תצוה פותחים בזה ששמו של משה רבינו לא מופיע אפילו פעם אחת בפרשתו.  מפרשים מסבירים כי תמיד היא נופלת קרוב ליום ז' באדר, הסתלקותו של משה רבינו, ושבזה מתקיים דבריו של משה "מחני נא מספרך" שהוא אמר כדי לפעול מחילה וסליחה לעם ישראל.

הרבי מקשה על זה: ז' אדר הוא לא רק הסתלקותו של משה, אלא גם ובעיקר יום הולדתו, שבכוח זה התבטל גזירת המן (כדאי יום הלידה שתכפר על המיתה).  אם כן, למה יש לפרשה הקרוב ליום זה לרמז להסתלקותו של משה ולא ללידתו של משה?  ולגבי "מחני נא וגו'" הרבי מציין שזה נאמר בפרשה אחרת לגמרי.  מה הקשר לכאן?  אבל, כיוון שנותנים שתי הסיבות לעניין אחד, צריך להיות קשר ביניהם.

מסביר הרבי: המן שמח כשהפור נפל בחודש אדר לא רק מפני שזה חודש "שמת בו משה רבן", אלא גם כי חודש אדר "אין לו זכות ואין לו מזל".  מבאר הרבי: זה בגלל שחודש אדר לו צריך שום זכות או מזל כי יש את ה"מזלו גובר" של יום הולדתו של משה רבינו!  "משה הוא ישראל וישראל הם משה" לכן מזלם של כל ישראל גובר בחודש אדר.

מה הכוונה "מזל של ישראל"?  המזל הוא שורש הנשמה למעלה, ולכן "אין מזל לישראל" פירושו שישראל למעלה מהמזלות, עד לדרגה של "אַיִן", למעלה מהבנה והשגה של שכל, של שורש אומות העולם, למעלה גם משמו יתברך!  לידת משה מרמז על התגלות עצם הנשמה, שזה בלידת הוולד כשעדיין אין לו שם, רק עצם מציאותו.  מזה נבין הקשר עם הפרשה שבה לא מופיע שמו של משה רבינו –כי זה קרוב ללידתו שזה גילוי עצם מציאותו שלמעלה משם!

וזה גם מסביר למה יש אומרים שהשם שלו לא מופיע בפרשה בגלל אומרו "מחני נא מספרך": כי הוא אמר את זה כי העצם שלו מקושר לעצם של ישראל, והזמן הכי מתאים שדבריו יתקיימו הוא קרוב ליום הולדתו כאשר התגלה העצם שלו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לעילוי נשמת אסתר בת ר' דוד, ע"ה

דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה 

 

 

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה