דבר מלכות סיום הרמב"ם ה'תשנ"ב:הלכות של תורה שבעל פה לא יתבטלו לעולם

ב"ה
הספר "משנה תורה" של הרמב"ם מסדר לפנינו כל ההלכות של תורה שבעל פה. יש בזה חשיבות מיוחדת, כפי שלומדים ממאמר רז"ל שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, מה שאין כן הלכה, כי "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם"."

כאן הרבי מעלה שאלה לגבי נצחיות הלכה: יש כלל שההלכה היא כפי הדעה של בית הלל. אבל זה רק בזמן הגלות (כמו שהרבי מסביר בשיחה "תורה חדשה" בשבועות תנש"א). כי לעתיד לבוא יחזור בית דין הגדול לירושלים ויפסקו הלכה כבית שמאי (כי לעתיד יהיה בית שמאי הרוב, ופוסקים כפי הרוב). אם כן, מתברר שההלכות שלנו, שהם כפי דעת בית הלל, כן יתבטלו לעתיד?!

יותר מזה, ידוע שיש דעות שמצות בטלות לעתיד לבוא, שקאי על הזמן של תחיית המתים (תקופה שניה של ימות המשיח). זה לומדים מסוגיא בגמרא לגבי התר לתכריכים של שטנז למת. לפי רב יוסף הדבר מותר בגלל הסיבה ש"מצות בטלות לעתיד לבוא". אם כן, אז כל ההלכות של תורה שבעל פה יתבטלו לעתיד (בתקופה שניה, תחיית המתים) — כי אם המצות בטלות לעתיד, אז ממילא ההלכות (שהם פרטי קיום המצות) יתבטלו?

 

מצות בטלות או נצחיות התורה?

"מצוות בטלות" הוא בסטירה, לכאורה, לנצחיות התורה. ואם תרצה לאמר שענין המצות הוא "היום לעשותן" ובהמשך "מחר לקבל שכרן" שאז יתבטלו — אין זה מספיק. כי על פי המבואר בחסידות מצוות הן רצונו של הקב"ה, שלא תלוי בשום מטרה (כגון זיכוך הנפש, או תיקונים). זה מחזק את השאלה האיך להגיד שמצוות בטלות לעתיד כיוון שמצוות הן רצון הבורא שהוא לא שייך שנוי?

בסוגיא בגמרא לגבי תכריכים הנ"ל, מובא בשם רבי יוחנן שמותר לקבור מת בתכריכים של שטנז כי המתים פטורים ממצוות. כל עוד שהוא מת, אין בעיה, אבל מה בתחיית המתים? לכאורה הדעה של רבי יוחנן חל רק עד התחיה, ולא קשור לדעה של רב יוסף שאומר שמצות בטילות לעתיד לבוא.

כאן הרבי מביא סוגיא אחרת מסכת סנהדרין (צ, ב) לגבי תחיית המתים. שם, רבי יוחנן בעצמו אומר שלעתיד נקיים מצות תרומה עם אהרן הכהן בעצמו, אחרי שהוא קם לתחיה. מזה שאין השיטה של רבי יוחנן ש מצות בטילות, והראיה — שאהרן הכהן מקבל תרומה! אם כן, שלפי שיטתו מצות לא בטילות, איך הוא מתיר לקבור מת בכלאים?! כי ברגע של התחייה המת שוב מחוייב במצות והרי הוא לבוש באיסור!

הרבי מסביר שבאמת שיטתו של רבי יוחנן שמתים פטורים ממצות, היא הסבר על (ומתאים ל-) שטתו של רב יוסף שמצות בטילות לעתיד לבוא: "מצות בטילות" פירושו בחינת ציווי לאדם. כאשר אדם מת, והשלים כבר עבודתו בקיום המצות, הוא פטור. זא אומרת שגם בתחיית המתים לא יהיו לו ציווים אלא מצות שהם רק רצון ה' (ללא בחינת ציווי), כי ציווי רק שייך כאשר יש מציאות נפרדת, ויש מקום למציאות של המצווה ולמציאות של מקבל הציווי. אבל, כשיהיה יחוד שלם עם הקב"ה, עד שיהיו מציאות אחת (ישראל וקודשא בריך הוא כולה חד), כאן אין מקום לציווי — מצות (הציווי שבהם) יהיו בטילות לעתיד לבוא. אבל ההלכות של אותן מצות שהן רצון ה', הן נציות, ואין כאן סטירה!

על פי זה גם נוכל לענות על השאלה איך רבי יוחנן מתיר תכריכים של שטנז אם לפי שיטתו מקיימים מצות לעתיד בתחיית המתים: כי יהיה מציאות של נתינת תרומה אחרי התחיה, אבל לא בתור ציווי, כנ"ל, כי האדם נהיה פטור ממצות — למעליותא, כי הוא כבר לא צריך ציווי מפני שהוא לא מציאות נפרדת אלא נהיה חד עם הקב"ה!

ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי) אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים. ומסתבר לומר, שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים — בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים, כבפנים.

 

מצות, הלכות, תורה

כאן הרבי מדייק בלשונות "מצות (בטילות לעתיד לבוא)" ו"הלכות התורה (לא יתבטלו לעולם)". העניין של מצות הוא זה שהם שייכים לעולם ולמציאות האדם. מצות הם דבר פרקטי ולא תאורטי ("היום לעשותם"). מה שאין כן תורה ("הלכות התורה") היא באמיתתה למעלה מהעולם.

דוגמה לזה: הלכות עיר הנדחת, שנאמר בגמרא שעיר כזו (של יהודים שהרוב עבד עבודה זרה) לא הייתה ולא תהיה לעולם. זאת אומרת שאין פה ענין פרקטי, אבל לומדים ודנים ההלכות של עיר כזו (עניין של תורה, ולא המצוה בעצמה) כי הן נצחיות גם שאין קשר למצב מציאותי. לכן, נאמר שמצות יתבטלו (כי הם תלויות בעולם) אבל תורה (שלמעלה מהעולם) היא נצחית, והרבי מסביר:

ועל פי זה מובן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה .. אינן בטלין לעולם" — כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם.

יש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה") כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

 

בית הלל ובית שמאי: מחלוקת נצחית?

באות ח של השיחה, הרבי מגלה חידוש נפלא שבונה על ההסברים הנ"ל לגבי נצחיות התורה: נצחיות הדעות של בית הלל ובית שמאי שהמחכישות זה את זה.

כידוע, בית הלל ובית שמאי כמעט תמיד במחלוקת דעות בהלכה. דעות בית שמאי כמעט כלן להחמיר, ובית הלל להקל (לתובנות נוספות, ראה שיחת "תורה חדשה מאיתי תצא", שבועות, ה'תנש"א). המשנה אומרת ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים…זו מחלוקת הלל ושמאי."

הרבי שואל על לשון המשנה, כי ענין המחלוקת הוא שיש ב' דעות, וההלכה היא כפי אחד ולא כפי השני (מפני שהם בסטירה זה לזה אי אפשר לקיים פסקי דינים הפכיים). אם כן, איך אפשר להגיד ששתי דעות הפכיות יתקיימו? ואם תרצה לאמר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ששתי הדעות מושרשות למעלה והלכה רק פוסקת על איזה מקיימים בפועל — הרי אחת מקיימים על פי הלכה ואחת לא מקיימים, שלא מתאים ללשון המשנה שהמחלוקת עצמה, שתי דעות מנוגדות, סופה להתקיים.

הנקודה היא שאמנם היום ההלכה היא כבית הלל, בכתבי האריז"ל כתוב שלעתיד בזמן משיח הלכה תהיה כבית שמאי. זה באמת הענין של "סופה להתקיים". אבל צריכים להבין החידוש של הרבי כאן:

 

נושא הפכים בהלכה

גם לפי האריז"ל שלעתיד בימות המשיח הלכה כבית שמאי…וזה "סופה להתקיים" — זה מפרש "סופה להתקיים" שהיא קאי על דעת בית שמאי, ולא על המחלוקת עצמה. כי ברגע שהלכה כבית שמאי, ההלכה היא כבר לא כבית הלל — דעת בית הלל מתבטלת, ונשארים במצב שדעה אחת מתקיימת, דעה שניה לא מתקיימת. וגם, הרבי מציין, זה ירידה גדולה לבית הלל, בניגוד לכלל שמעלין בקודש?!

הרבי מתרץ שהאריז"ל מדבר על תקופה א' של ימות המשיח (שבה עולם כמנהגו נוהג), אבל בתקופה ב' (תחיית המתים) כשיתבטלו המצות (כנ"ל), אז המחלוקת יתקיים: ההלכה תהיה כשניהם, גם שמאי והלל ביחד. וההסבר:

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, "אילו אומרים טמא ואלו אומרים טהור, אילו אוסרים ואילו מתירים" היא רק לגבי הלכות כציווים לבני אדם איך להתנהג בעולם. כיוון שמציאות האדם בעולם מודגש בזה, ובהגבלות העולם חסד וגבורה מנגדים אחד לשני, לכן רצון ה' (התנהגות האדם) יכול לבוא לביטוי בשני האופנים.

אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם רצונו של הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו — גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד", שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד…

יוצא מזה שיש 3 תקופות: הזמן הזה (הלכה כבית הלל), תקופה א' של ימות המשיח (הלכה כבית שמאי), וזמן של תחיית המתים (הלכה כשניהם). בתקופה א' וב' ההדגש על הפעולה בעולם, ובהגבלות העולם אפשר לקיים רק אחד בפועל והשני נשאר ברוחניות. זה הזמן של "היום לעשותם". אבל אחרי זה בא "מחר לקבל שכרם", שקאי על תחיית המתים, שמצות בטילות. פירושו: בחינת הציווי להאדם תתבטל, אבל הענין האמיתי של המצות ישאר — זה שהן רצון ה'. לכן הלכות של תורה אינן בטלין לעולם. בזמן תקופה הג' ההלכה תהיה כבית שמאי ובית הלל ביחד, כי רצון הקב"ה יתגלה בעולם, "ומצדו יתברך יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו יתברך, חיוב ושלילה ביחד, להיותו 'נמנע הנמנעות'".

 

דעת הרמב"ם ודעת החסידות: החידוש שפותר המחלוקת

בסיום השיחה הרבי מתייחס להלכה בסוף ספרו משנה תורה, והיה אפשר לראות את זה כנקודה צדדית שבא לכבוד סיום הרמ"ם. אבל בהסתכלות עמוקה יותר, מתברר שהרבי פותר מחלוקת באופן שיש לשתי הדעות קיום בעולם (בדוגמה מה שהרבי הסביר בשיחה באריכות.

באור הסבר השיחה שימות המשיח הם שיא ושלימות קיום המצות בתור ציווי לאדם, ולאומת זה בזמן של תחיית המתים תתבטל בחינת הציווי ועניין האמיתי של המצות יתגלה, כנ"ל. הרבי מגלה שזה מרומז בהלכות בסיום המשנה תורה, שהרמב"ם כותב ש"לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיח…אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָה…כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" זאת אומרת שלימות בתורה ומצות. אז הרמב"ם מוסיף, בהלכה אחרונה, "בְאוֹתוֹ הַזְּמַן…לֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד", שהרבי מזהה כרמז לתקופה שניה (תחיית המתים) שאז העבודה היא "לדעת את ה' בלבד", "מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, כדי כו', אלא הוא עצמו המטרה והתכלית". שלימות קיום המצות כציווי ואחרי זה ביטול ענין הציווי ועבודה שאינה מתייחסת לעולם, כנ"ל.

אבל כדי להבין את החידוש של הרבי כאן, צריכים להבין את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם והרמב"ן בנושא. בקיצור הרמב"ם כותב שתחיית המתים היא שלב ארעי, שאחריה חיים נצחיים בעולם הבא, נשמות בלי גופים. הרמב"ן חולק עליו, ולדעתו של הרמב"ן העולם הבא הנצחי הוא תחיית המתים, וחיים נצחים הם כנשמה בגוף. ידוע שחסידות הולך לפי הדעה של הרמב"ן, שחיים נצחיים הם נשמה בגוף אחרי תחיית המתים. והרבי מסיים את השיחה כך:

ועל פי זה יש לאמר, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחיה (כהפסק דין בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השניה דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואף-על-פי-כן, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה — לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך-הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחיה, שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר — שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים".

על ידי הביאור הזה, הרבי מגלה לנו איך שהמחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן (שהיא מחלוקת לשם שמיים) סופה להתקיים — שתי הדעות יתקיימו כי שתיהם באמת דבר אחד.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות גאולה מגלות

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות צו: משה איש האלקים אשר בכחו לגאול אותנו

בדבר מלכות פרשת צו, הרבי מסביר את עניין הגואל, משה רבינו — למה דווקא בכחו לגאול את בני ישראל?  ומזה מובן אותו עניין אותך משיח צדקנו, כמאמר חז"ל "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
 
משה רבינו הוא היחיד שמסיגל להביא את הגאולה.  כדי להבין את זה צריכים לדעת מה הכוונה גאולה, שלפי הרבי: "הגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים היא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה."  לרוץ את הנסים נותן כח ליהודים להגאל, כי זה "חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" למיני ה(מצרים מלשון (מיצרים וגבולים של עולם בכלל וגלות בפרט."  הנסים שה' מראה לנו הם לא התכלית, אלא הם נותנים עידוד וזירוז שנותנים לנו כח לצאת מהגלות בכח עצמנו.  וכל זה בא על ידי משה,איש האלקים (כמו שכתוב בתהלים, מזמור צ).
 
התואר "איש האלקים" מראה שמשה מחבר ומיחד שני דרגות: כח למעלה מהעולם (אלקים) יחד עם בחינת התלבשות בעולם (איש).  לכן, יש במשה רבינו שתי הדרגות (איש ואלקים) ואז בכחו להיות הממוצע המחבר שבעצמו מחבר אלקות עם העולם — כיוון שהוא מחובר לאלקות בגלוי, אפילו כמו שהו מלובש בעולם.
 
מעבר לזה, יש יחוד נוסף שמתבטא בתואר איש האלקים: היחוד של בחינת משה עם בחינת איש האלקים.  משם משה הוא שם שקיבל כשבתיה בת פרעה הושית אותו מן היאר, כמו שכתוב "מן המים משיתיהו".  שם זה, על פי חסידות זה קאי על שורש הנעלה של נשמת משה, שנמשך מעלמא דיתכסיא, עולמות המכוסים, עולם התהו שנמשל למים.  לפי זה, "משה" הוא למעלה מהעולם לגמרי, דרגה באלקות שאין לה שייכות לעולם.  מה שאין כן "איש האלקים" (בתור תואר לעצמו) מראה על יחוד "איש" ו"אלקים", שזה יחוד של העולם עם בחינת אלקות ששייכת לעולם.  "משה איש האלקים" מחבר ומייחד את כל הדרגות האילו.
 
[כאן כדאי לציין מה שהרבי אומר במאמר אחר, אמנם לא נזכר בשיחה הזאת, על כמה נעלית דרגתו של משה — נעלית יותר משם אלקים, וגם נעלית יותר משם הוי':]
 
 
המעלה של משה פועל נסים מלובשים בטבע (שם אלקים) וגם נסים למעלה מהטבע.  וכל זה בשבלנו: "יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה" ועל ידי זה יבוא ל"חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות".
 
כל זה בשביל להביא אותנו לעבוד את ה' באופן נסי.  לגלות את הצדיק שבנו.  לא רק "צדי" אלא "צדיק", שתוספת אות קוּ"ף, שרגלה יורדת מתחת לשורה, מבטא בחירה חופשית לבחור בקדושה ולעלות גם אותם דברים שם "התחת לשורה".  כאשר יהודי, שיש לא בחירה חופשית כנשמה מלובשת בגוף, בוחר בצד של קדושה ("צדי"), הם מוסיפים קוּ"ף ל"צדי" לעשות מזה "צדיק", וזה נותן כח לפעול בעולם שגם העולם והדרים עליה יסכימו.
 
הדגש של הרבי הוא שהגאולה אינה הופעת זיקוקים של נסים ונפלאות למביטים פסיבים, אלא שכל הנסים הם נתינת כח ו"אור ירוק" שנתחיל לעבוד ולגלות את הגאולה בכח עצ נו ומעשי ידינו.  וכל זה מקבל סיועה מזה שאנחנו מכירים במצב הנסי של העולם,שמצב זה נעשה על ידי משה איש האלקים, גואל ראשון שהוא גואל אחרון.
 
 
לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות תצוה: יום הולדת וגילוי העצם


ב”ה

בשיחה לפרשת תצוה פותחים בזה ששמו של משה רבינו לא מופיע אפילו פעם אחת בפרשתו.  מפרשים מסבירים כי תמיד היא נופלת קרוב ליום ז' באדר, הסתלקותו של משה רבינו, ושבזה מתקיים דבריו של משה "מחני נא מספרך" שהוא אמר כדי לפעול מחילה וסליחה לעם ישראל.

הרבי מקשה על זה: ז' אדר הוא לא רק הסתלקותו של משה, אלא גם ובעיקר יום הולדתו, שבכוח זה התבטל גזירת המן (כדאי יום הלידה שתכפר על המיתה).  אם כן, למה יש לפרשה הקרוב ליום זה לרמז להסתלקותו של משה ולא ללידתו של משה?  ולגבי "מחני נא וגו'" הרבי מציין שזה נאמר בפרשה אחרת לגמרי.  מה הקשר לכאן?  אבל, כיוון שנותנים שתי הסיבות לעניין אחד, צריך להיות קשר ביניהם.

מסביר הרבי: המן שמח כשהפור נפל בחודש אדר לא רק מפני שזה חודש "שמת בו משה רבן", אלא גם כי חודש אדר "אין לו זכות ואין לו מזל".  מבאר הרבי: זה בגלל שחודש אדר לו צריך שום זכות או מזל כי יש את ה"מזלו גובר" של יום הולדתו של משה רבינו!  "משה הוא ישראל וישראל הם משה" לכן מזלם של כל ישראל גובר בחודש אדר.

מה הכוונה "מזל של ישראל"?  המזל הוא שורש הנשמה למעלה, ולכן "אין מזל לישראל" פירושו שישראל למעלה מהמזלות, עד לדרגה של "אַיִן", למעלה מהבנה והשגה של שכל, של שורש אומות העולם, למעלה גם משמו יתברך!  לידת משה מרמז על התגלות עצם הנשמה, שזה בלידת הוולד כשעדיין אין לו שם, רק עצם מציאותו.  מזה נבין הקשר עם הפרשה שבה לא מופיע שמו של משה רבינו –כי זה קרוב ללידתו שזה גילוי עצם מציאותו שלמעלה משם!

וזה גם מסביר למה יש אומרים שהשם שלו לא מופיע בפרשה בגלל אומרו "מחני נא מספרך": כי הוא אמר את זה כי העצם שלו מקושר לעצם של ישראל, והזמן הכי מתאים שדבריו יתקיימו הוא קרוב ליום הולדתו כאשר התגלה העצם שלו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לעילוי נשמת אסתר בת ר' דוד, ע"ה

דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה 

 

 

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה