דבר מלכות כי תצא: ימלא שחוק פינו כבר בזמננו

ב"ה

אחד החידושים הנפלאים וחשובים שהרבי מגלה בשיחות הדבר מלכות נמצא בפרשתנו. הרבי מדבר אודות השילוב שבשבת אחד קוראים פרשת כי תצא (למלחמה) ובמנחה פרשת כי תבוא (אל הארץ — מנוחה ושכר). באור זה הרבי מזכיר פסוק בתהלים "אז ימלא שחוק פינו", וידוע דברי הגמרא על הפסוק (ברכות לא.):

אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה…

הגמרא מדגישה שהמילה "אז" היא לשון עתיד, עד לזמן שתבוא הגאולה. וככה מבואר בכל תורת החסידות כולל שיחות ומאמרים של הרבי שקדמו לשיחה שלנו — שהזמן שבו נוכל (סוף כל סוף) למלאות שחוק פינו הוא זמן הגאולה. וכאן הרבי מגלה את החידוש:

"אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו", אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ששמו השני "יצחק", על שם הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) לבעל שם טוב, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, "אז", אלא) בלשון הוה.

פסוק שבכל הדורות מבואר לדבר על זמן הגאולה עתידה, כעת מתחדש בהבנה בלי תקדים שהוא דבר שקורה (או שיכול לקרות) עכשיו! נוסף לפשט הנפלא שענין זה הגאולתי כבר שייך בזמננו, יש עוד עומק יותר אם נסתכל בהסבר הרבי לגבי הענין "למלאות שחוק פינו".

במאמר דיבור המתחיל "אני לדודי" שיצא לאור בתור קונטרס בשנת תש"נ (שנה אחת קודם השיחה שלנו) הרבי מסביר לנו את הפסוק הנ"ל:­­

על ידי העבודה דחודש אלול, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית הענין דמראה פנים שוחקות [המלך כשהוא בשדה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות], וכמבואר בכמה מקומות בענין הקניגיא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, שיראו בגילוי שכל המלחמה דטוב ורע (שבעולם הזה) הוא רק בכדי שיהי' שחוק ותענוג, ואז ימלא שחוק פינו, וכל זה — בקרוב ממש.

מזה מובן שבעולם הזה (זמן הגלות) אין אנו יכולים לזהות ולהכיר שהמלחמה שלנו עם הרע (כי תצא למלחמה על אויביך) היא באמת "קניגי", סוג של משחק שמתענג בו המלך שהוא הקב"ה (וגם אנחנו נתענג בה). חוסר הכרה זו שולל "למלאות שחוק פינו" כי המלחמה עם הרע נראה בעינינו כדבר אמיתי, ומציאות הרע היא סכנה תמידית ונוכחית.

אבל זמן הגאולה מלוּוה בגלוי שכל המלחמה היא חלק מתוכנית האלקית לשם תענוג אלקי. להכיר בזה להזדהות בזה מאפשר לנו "למלאות שחוק פינו" למרות שאנחנו בתוך מאבק עם יצרנו הרע. כי הרע כבר אינו אמיתי אלא פשוט חלק מה"קניגי" והמשחק של עולם הזה (כפי שהרבי מסביר בשיחה שפירוש "כי תצא למלחמה על אויביך" הכוונה שאתה למעלה מאויביך — עד כדי-כך שאין להם מציאות אמיתית).

לכן, באומרו שאנחנו כבר כן יכולים "למלאות שחוק פינו" הרבי מודיע שאנחנו כבר יכולים להכיר ולהפנים ענין האמיתי הנ"ל של המלחמה עם "אויבינו". על ידי שמפנימים את הכרה הזו, נעלם כל הרגש של דאגה ופחד, ובמקום יש חיות נוספת להתגבר על האויבים והרע הנדמה, כיון שהאדם כבר יכול לזהות שכל המלחמה היא רק "קניגי" ומשחק הנקבע מלמעלה ואינו מלחמה אמיתית כלל. "אז" נהיה "עכשיו", ויכולים אנו באמת לחיות גאולה עוד בתוך המלחמה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

גלות — אפילו כשאור הגאולה מאיר?

ב"ה

אם לא רואים את האור משמע שלא נמצא?

הרבי (קונטרס ט"ו מנחם אב, תנש"א) מעלה שאלה לגבי הפסוק באיוב — "קץ שם לחושך".  מהפסוק משמע שאם היה שם לא קץ, החושך היה ממשיך. איך אפשר שחושך (חושך הגלות) היה יכול להמשיך אם לא שהקב"ה שם לו קץ? הרי יתגלה אור חדש לעתיד, אור הגאולה, שלא רק דוחה את החושך אלא מבטל אותו לגמרי.למה צריכים לשים קץ לחושך.

הרבי מסביר בעומק ובאריכות, ומגיע לנקודה: יש אור שעניינו להאיר את העולמות. אור החדש דלעתיד, הוא אור שלמעלה משייכות לעולמות, ואפילו כשהוא יאיר לא יהיה לא שייכות לעולמות. לכן הרבי שואל:

דלכאורה, כיון שמצד האור דלהאיר את העולמות אי אפשר שיתבטל החושך (ורק שנדחה מפני האור), וזה שבגאולה העתידה יתבטל חושך הגלות, הוא מפני שאז יהי' גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, הרי העולם עצמו (כמו שהוא מצד הגדרים שלו, כולל גם הגילויים השייכים לעולם) יהי' נשאר בגלות ח"ו.

מבהיל!  אור הגאולה כל כך נעלה שלא מגלה שום שייכות לעולם (לא סופר אותו, כמו שאומרים) ולכן העולם יכול להשאר בחושך וגלות, ח"ו.

wavelengthsאולי בדוגמה אור "תת-אדום" שאינו נראה לעין של בני אדם אבל מצלמות מיוחדות וסוגים מסויימים של חיות (עטלפים, נחשים, וכדומה) יכולים לקלוט אור זה. להבהב הבזק עצום של אור תת-אדום בפנים של אדם והוא אפילו לו יגיב, כי אינו רואה כלום, כי מדרגת אור תת-אדום אין לא שייכות לעין האנושי. כמו-כן אור החדש יאיר לעתיד ובעולמות לא יקלטו — הגאולה באה והעולם נשאר בגלות, ח"ו.

אבל הרבי הקדים במילה "לכאורה", וממשיך להסהיר שזה שהאור להאיר את העולמות נמשך בתחילתו מאור שלמעלה לשייכות לעולמות הוא מציל את המצב של חושך בלתי נפסק (שזה ה"קץ" שהקב"ה שם בתחילה שגורם שבסוף גם יהיה קץ לחושך.) בלשון הרבי:

ועפ"ז מובן, דהגם שביטול חושך הגלות יהי' ע"י גילוי עצם האור שלמעלה מהאור דלהאיר את העולמות, מ"מ תהי' הגאולה (גם) בגדרי העולם, כי גילוי עצם האור שיהי' בגאולה העתידה יאיר בגילוי גם בהאור שלהאיר את העולמות, ועי"ז – בהעולם.

נכון שלכאורה העולמות היו יכולים להשאר בגלות כי האור שיאיר לעתיד אין לו שייכות לעולמות, אבל בפועל גם אור זה יוכל להאיר בתוך האור שמאיר את העולמות.  אולם עד עתה יש מקום לחשוב שזה יקרה ממילא. אבל הרבי ממשיך עם עוד פרט חשוב:

ביטול החושך שיהי' בגאולה העתידה, יהי' בהעולם בפנימיותו. דהגם שביטול החושך שיהי' לע"ל הוא ע"י שיהי' אז גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, מ"מ, יהי' העולם כלי גם לאור זה, ועי"ז תושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, שהתחתון (מצד הגדרים שלו) יהי' דירה לו ית', לו לעצמותו.

עלינו לשים לב כאן שביטול החושך "יהיה בהעולם בפנימיותו" דווקא — דבר שלא יהיה ברור ממבט בחצוניות העניינים, אלא דרוש ללמוד להסתכל בפנימיות העניינים. ובנוסף, "העולם כלי גם לאור זה", שמשמע מזה שזה לא בא ממילא אלא על ידי עבודה. זאת אומרת שלא רק שמוטל עלינו להמשיך אור חדש, יש גם עבודה לעשות העולם (כולל הגוף הגשמי והשכל האנושי שלנו) כלי לקבל ולקלוט אור זה. ואחרי זה, "לפקוח את העיניים" כדי לתת לאור להכנס בכלים המתוקנים (שזה הכי חשוב לנו כיוון שהרבי אומר בריבוי מקומות שכבר נמשך הכל וכבר מתוקן הכל ונשאר רק לפתוח את העיניים).

אם נחזור לדוגמה של אור תת-אדום, יש לנו (לצורך המשל הגשמי) את הכח להרחיב יכולת ראיית העין גם לאור תת-אדום. אבל אפילו כך צריכים לפתוח את העיניים ולתת לאור להכנס כדי לגלות זאת. ובנמשל: יש לנו כבר "עיניים לראות", כלים לאור חדש של הגאולה שכבר מאיר, אבל צריכים עדיין להביא את האור פנימה.

והנה הבעייה: הרבי מודיע שהגאולה כבר פה בפשטות, והעולם כבר כלי לזה, אבל צריכים לפתוח את העיניים כדי להביא כל זה לגילוי. וזה הרבי אומר בתחילת המאמר:

והנה ידוע שכל גילוי הוא ע"י תורה (תורה אור). ומזה מובן, דכיון שביטול חושך הגלות הוא ע"י אור, לכן, בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה, הוא ע"י הלימוד בתורה בענין האור.

לסיכום: אור הגאולה מצד עצמו למעלה משייכות לעולם, מעבר לכלים שלנו. אבל ביכולתנו לעשות עצמנו כלים לאור זה, כמו שהוא מאיר בפנימיות האור שמאיר את העולמות, בגדרי העולם. אבל זה רק בפנימיות, וכדי לראות צריכים לפתוח את העיניים על ידי לימוד פנימיות התורה, ובפרט בנושא של אור — אור הגאולה, לימוד ענייני משיח וגאולה. רק ככה נוכל להשיג פנימיות העניינים בגדרי העולם ולקלוט אור הגאולה שמאיר. אבל כל עוד שהאור לא נכנס לכלים, ניתן להשאר בחושך הגלות (בחצוניות) אפילו שאור הגאולה מאיר. עלינו לשים קץ לחושך.

יחי אדמו"ר מה"מ לע"ו!

לעילוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות פנחס: להבין עניין "פנימי"

ההוראה לעשות "כאן" ארץ ישראל — "מאכט דא ארץ ישראל" — היא עבודה שפועלת את הגאולה. הרבי מקשה, אמנם, על ההוראה לעשות כאן ארץ ישראל:

על פי דין הרי "כאן" (חוץ לארץ) אינו "ארץ ישראל"! ואדרבה: שלימות העבודה בתורה ומצות דבני ישראל הוא דוקא בארץ ישראל. וגם בהיותנו "כאן", במקום וזמן הגלות, מתפלל יהודי ג' פעמים בכל יום (חול) "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו"…מהו אם כן תוכן ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל"?!

הדרך לעשות "כאן" (שאינו ארץ ישראל) לארץ ישראל הוא להיות "פנימי" — "וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן — שפנימי, כל דבר שהוא עושה, הרי הוא שקוע בזה לגמרי ('ליגט ער אין דעם אינגנצן')." אפילו כאשר הדבר שהוא עושה הוא הכנה לדבר אחר (לדוגמה, לנגן ניגון הכנה להעיקר, שזה לשמוע מאמר חסידות של הרבי), הוא באותו רגע שקוע במה שהוא עושה ברגע זה, בלי לחשוב אפילו לאן זה מוביל. עבודה בשלימות:

צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" — במקום וזמן זה — בתכלית השלימות (לפי כל הכחות ואפשריות במעמדו ומצבו) במחשבה ודיבור ומעשה, כ"פנימי" ששקוע לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאחר זה)…לעשות מהמקום (והזמן) ארץ שבה ניכר בגלוי ידישקייט (ישראל)…

הרבי חוזר מספר פעמים בשיחה זו ש"כאן" פירושו "זמן ומקום זה" שבהם נמצאים עכשיו. כדי להבין המושג של זמן ומקום, יש לראות המאמר ד"ה גדול יהי' כבוד הבית הזה (שיצא לאור בקונטרס שנה לפני השיחה — ה'תש"נ, מודפס במלוקט ד'). שם, (באותיות ו-ז-ח של המאמר) הרבי מסביר עניינים עמוקים לגבי "מקום הארון אינו מן המידה".

[ארון הקודש של לוחות הברית היה שתיים וחצי אמה על אמה וחצי, אבל מובא בגמרא שלמרות זאת הרוחב שלו לא תפס מקום בקודש הקודשים: רוחב הקה"ק 20 אמה, רוחב הארון שתיים וחצי אמה, ומצד הארון לכל צד 10 אמות שלימות, כאילו הארון אין לו רוחב — לא תפס מקום!]

ההסבר שבמאמר הוא שזמן ומקום הם מתהווים על ידי שם אלקים, שם של צמצום והעלם, עצם עניין הגלות: אלקות בהסתר, ועל-ידי זה נתהווה התחלקות זמן ומקום. למעלה מזה יש שם הוי' (שם העצם) שלמעלה מזמן ומקום. (הרבי מדייק להגיד ששם הוי' הוא למעלה מהתחלקות זמן ומקום, אבל יש שם זמן ומקום בלי התחלקות — "היה, הווה, ויהיה כאחד", וכן הוא במקום, בלי התחלקות של "כאן" ו"שם".)

לפי זה, נבין מציאות הנסית של הארון בקה"ק: "מקום הארון" לא היה מקום כמו כל המקומות בעולם שנבראו על ידי שם אלקים שמסתיר על האחדות של שם הוי', אלא הוא מקום מיוחד שבו התגלה שם הוי' בתוך המציאות של התחלקות זמן ומקום. כל מקום אחר בעולם הוא במצב של התחלקות, כל מקום ומקום נפרד מחברו. מה שאין כן במציאות שנתהווה על ידי שם הוי', שבה אין התחלקות ופירוד אלא הכל בטל לאחדותו, יתברך. רק בקה"ק היה גלוי של אחדותו של שם הוי' בתוך התחלקות של שם אלקים. יוצא מזה שקה"ק הוא מקום בעולם הזה של התחלקות מקומות (לכן היה מידת רוחבו 20 אמות מחולקות), אבל בו התגלה אחדות מוחלטת של שם הוי', שהתבטא בזה שרוחב הארון נמצא בתוך ה20 אמה רוחב של קה"ק בביטול ואחדות (וראה המאמר לבין את העניין לעומק.)

עכשיו נוכל להבין נקודה פנימית יותר בהוראה "עשה כאן ארץ ישראל": שעצם המושג של "כאן" נברא על ידי שם אלקים, מקור הצמצום וגלות. כי אין "כאן" ו"שם" לגבי שם הוי', כיוון שאין התחלקות וכל המקומות כאחד. (להעיר ש"כאן" בלשון יידיש "דא", ראשי תיבות של "דלד אמות", עניין של התחלקות.)

זה שנמצאים "כאן" מראה על עולם של צמצום ופירוד על ידי שם אלקים. מה עלינו לעשות? לעשות "כאן" ארץ ישראל — העבודה לגלות האחדות הפנימית (של שם הוי') "כאן" בעולם הזה של התחלקות. איך? על ידי העבודה של "פנימי", שכל דבר שהוא עושה הוא שקוע בזה לגמרי. הפנימי חי מציאות של הוי' — אין פירוד של עכשיו ואחר-כך, כיוון שלגבי שם הוי' כל רגע באחדות עם כל הרגעים, "עכשיו" כולל העבר והעתיד. על ידי העבודה של פנימי, להדמות למציאות של שם הוי', הוא עושה במקום (וזמן) זה "ארץ אשר בה יהו' ניכר בגילוי". לעשות "כאן" — התחלקות זמן ומקום — ארץ ישראל (גילוי שם הוי', שכל המקומות כאחד).

בגאולה יתגלה שם הוי' בתוך העולם של שם אלקים, ויהיה ניכר שמצד שם הוי' אין צמצום והתחלקות, וזה יפעל אחדות גמורה של כל המקומות וכל הרגעים (פירוש הפנימי של קיבוץ גליות מארבע כנפות הארץ). זוהי המציאות של ארץ ישראל (כפי שיהיה לעתיד כשיתפשט ירושלים לכל ארץ ישראל), וכדי להגיע לארץ ישראל (גילוי האחדות של שם הוי') הוא על ידי העבודה של פנימי — לחיות רגע זה כפי שהוא כולל ומיוחד עם כל הרגעים — בכל הלבושים של נפש: מחשבה, דיבור, ומעשה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

על מה הרבי התכוון בהסבר של שמש בגבעון דום?

ב"ה

האם אתה יודע ומרגיש שהרבי חי וקיים, גם אחרי ג' תמוז, אבל לא נעים להתעקש שלא קרה משהו נעלה?

אולי אתה מרגיש ורואה שהרבי בוודאי "יתיר מבחיוהי", אבל איך מסתדרים עם שיחה מפורשת שבה הרבי אומר שחייב להיות משה רבינו או אתפשטותא דלי' בכל דור חי בגוף גשמי?

תתפעל לדעת איך ההסבר של הנס ד"שמש בגבעון דום" יכול לפתור לנו את העניין באופן של התכללות נפלא, כדלקמן.

שיחה פ' קורח, תנש"א

בשיחה של שבת פרשת קורח, ג' תמוז, תנש"א, הרבי מסביר באריכות הנס הגדול שאירע ביום ג' תמוז בזמן של יהושע בין נון: השמש והירח, וכל מערכת השמיים עמדו במקומם ע"י הציווי של יהושע: "שמש בגבעון דום…."

לא רואים כ"כ קשר בולט בין הנס שפעל יהושע  והגאולה הניסית של הרבי ריי"ץ ביום ג' תמוז, תרפ"ז (שעלי' דבר הרבי בהתוועדות בשנת תנש"א).  הקשר ליום ג' תמוז תשנ"ד יותר מובן, עם הדגש על נס שמטרתו הוא זה שבני ישראל ינצחו את המלחמה בכח עצמם, כידוע.  אבל יש עוד נקודה כאן שתביא אותנו להבנה נוספת ונפלא, כמו שהזכרנו.  ולהבין זאת, צרכים להבין תחילה סיפור בתנ"ך: השיחה בין אליהו הנביא ותלמידו אלישע.

בקשתו הקשה של אלישע

כתוב במלכים , פרק ב, שאליהו, לפני עלייתו השמיימה, הזמין את תלמידו אלישע לבקש בקשה ממנו.  אלישע בקש "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲך אֵלָי" .  אליהו ענה לו ש"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל", ורש"י נותן טעם הפשוט: "אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי".  למרות זאת שאי אפשר הדבר, אליהו מודיע לו ש"אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן".  עדיין לא מובן איך אליהו יוכל לתת יותר ממה שיש לו?!

מאיפה ה"פי שנים"?

הרבי נותן בסיס לענות על שאלה זו: במאמר ל"ג בעומר, ה'תנש"א, הרבי מתייחס לגלוים של פנימיות התורה של רשב"י ביום הסתלקותו, שהיו נעלים יותר ממה שהוא גילה כל ימיו עד אז.  מסביר הרבי: בכל ימיו רק בחינת נר"נ (נפש-רוח-נשמה) מתלבשים בגוף, ובחינת ח"י (חיה-יחידה) הם למעלה מהתלבשות בגוף.  אבל בעת ההסתלקות מאיר בחינת ח"י ועוד הנשמה מלובשת בגוף.  לכן, רשב"י היה עדיין חי כפשוטו נשמה בגוף גשמי, אבל גם האיר אצלו בחינת ח"י, ומפני זה גילה דברים נעלים יותר ממה שהוא גילה כל ימיו בהתלבשות נר"נ בלבד.

אפשר להוסיף על כמה פרטים מהספר לקוטי מוהר"ן (פ' סו), מבוססים על דברי הזוהר.  מבואר שבעת ההסתלקות הבחינה העליונה יורדת ומתאחדת עם הבחינה התחתונה (ח"י עם נר"נ, כנ"ל).  אחרי יחוד שתי בחינות, הבחינה העליונה מתעלה ומסתלק למעלה "כי טבעו אינו יכול לסבול כלל זה העולם", ויחד איתו בח' תחתונהה (הנר"נ מסתלק עם בח' ח"י) — הצדיק מסתלק מהעולם.

שלוש תקופות בחיי הצדיק

יוצא מזה שלכל צדיק יש ג' תקופות:

א) חיים חיותו בעלמא דין, עם הגלוי של בח' נר"נ בלבד;

ב) הרגעים לפני הסתלקותו, כאשר מתגלה בחינת חיה-יחידה שלו;

ג) העת הסתלקותו והלה, ששני הבחינות מסתלקים מהעולם.

במעשה אליהו ואלישע, דווקא הרגעים האחרונים לפני הסתלקותו של אליהו נתנו את ההזדמנות לתת "פי שנים ברוחו": הוא (אליהו) היה עדיין חי וקים בעולם הזה, אבל כבר קיבל התגלות בחינת חיה-יחידה.  לפני כן, לא היה ביכולתו להשפיע "פי שנים" כי לא היה לו; אחרי רגע זה, הוא כבר עלה למעלה עם רוחו ולא יכול לתת לתלמידו; אבל ברגעים האחרונים האלה היו לו שתי בחינות נר"נ וח"י, והוא עדיין מלובש בגוף בעולם הזה, וככה יכול לקים בקשתו של אלישע לתת "פי שנים".

ברגעים האחרונים האלה נכללים שתי בחינות של קיום הצדיק שלכאורה הם מנוגדים וסותרים אחד לשני: חיים גשמיים יחד עם המעלות של הסתלקות ("צדיק דאתפטר").  ברגעים אלה הוא גם חי וקיים והוא גם "יתיר מבחיוהי"!

הקשר לנס של שמש בגבעון דום

על פי ההסבר הנ"ל, נתבונן על מה היה אם ברגעים אלה שנשיא הדור מקבל גלוי זו דלעלא —  עמדו השמש והירח במקומם.  שמש בגבעון דום.  זמן נפסק מלהתקדם, וגם מצבו של נשיא הדור עומד — הוא נשאר חי וקים נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ויחד אם זה הוא קבל הדרגות והגלוים שלא נמצאים אלא בשעת הסתלקות.  במקום רגע קטן של הזדמנות להשפיע "פי שנים" לתלמידיו ומקושריו — הרגע הזה לא מסתיים…

אולי אפשר לומר שבזה מתגלה עוד עומק בהסבר הארוך של הרבי על הנס של שמש בגבעון דום: שיגיע זמן, שלוש שנים בדיוק מהיום ג' תמוז שבו נאמרה השיחה, והרבי ינצל נס זה של ג' תמוז, שמש בגבעון דום, ונהיה מצב שלא היה: הרבי אוחז בשתי בחינות מנוגדות של מציאות!  הוא "חי וקיים" ללא הסתלקות (כפי שהרבי מסביר בשיחה של פ' בא, תשנ"ב, שבדורנו לא יהיה הסתלקות), והוא גם "יתיר מבחיוהי" עם כל המעלות שמתגלים בשעת — הסתלקות?!

זה נותן טעם להדעות השונות בינינו: כן, הרבי נשאר חי וקיים בגוף גשמי כמו לפני ג' תמוז, וכן יש לו כל המעלות של "יתיר מיבחיוהי" שעל פניו קשור עם הסתלקות. בהתבוננות קלה נבין שזה נותן לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות לקבל כוחות מהרבי נעלים יותר ממה שהיו כל השנים, כי הרבי בעצמו קבל כוחות נעלים יותר.  ויחד עם זה, נהיה כלים להבין איך זה שחצי מליובאוויטש מסתכלים על ג' תמוז באופן אחר לגמרי מחבריהם!  אילה מרגישים שהרבי חי וקיים, ואילה מרגישים שהרבי יתיר מבחיוהי, וכולם חושבים שאחד סותר את השני.  אבל באמת (ואין אמת אלה תורה) — אלו ואלו דברי אלקים חיים!

נסיים בתקווה חזקה שנצליח לנצל את הכוחות האדירות שהרבי דולה לנו להביא את הגאולה בפועל ממש, לפתוח את עיננו סוף סוף לגאולה האמיתית והשלימה!

LagBOmer 5751_NRN-ChY

יחי אדמו"ר מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד, ע"ה

נשא ה'תנש"א: שנה שמלך המשיח נגלה בו

ב"ה

משך ההכנות הבינלאומיות למלחמת המפרץ בשנת תש"נ, ומשך המלחמה עצמה, הרבי פעמים רבות הזכיר דברי המדרש ילקוט שמעוני על "שנה שמלך המשיח נגלה בו". אבל כאן, בפרשת נשא, המדרש מוזכר בתוספת משמעותית ביותר. בלשון הרבי:

זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו — שנת ה'תנש"א…"הי' תהי' שנת אראנו נפלאות"…מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו…שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז…עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא")…ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם."

יש פה חידוש נפלא וגורלי בהודעה (מודגשת) שדברי המדרש התקיימו באותה שנה — שזה כבר לא קאי על משהו עתידה להיות. ובפרט שהרבי מצטט התחלת המדרש: "שנה שמלך המשיח נגלה בו". בפשטות הרבי מודיע שבשנת תנש"א מלך המשיח נגלה! ואין גילוי המשיח סותר שבני ישראל עדיין שייכים לפחד ממאורעות בעולם, וזקוקים לעידודים של מלך המשיח לא לפחד והכרזתו שהגיע זמן הגאולה. למרות כל זאת, העניין העיקרי קרה: משיח נגלה בשנה זו!

ויש לדייק:

פלא גדול למה במדרש כתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בו", כיוון שזה קאי על המילה "שנה", לשון נקבה, והיה צריך לכתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בה"? צריכים להבין למה כתוב "בו" ולא "בה".

כאן נביא לשון "אור החמה", פירושו של הצדיק אברהם אזולאי על הזוהר:

"יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח…ועתה יתגלה, אך שאר בני-אדם לא יכירוהו…" (שמות ז, ב, בשם ר' חיים וויטאל, ז"ל)

נזכיר שהרבי מביא בשיחות "שבכל דור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "ולכשיגיע הזמן, ייגלה אליו השי"ת וישלחו, ואז יערה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה" (בשם הרב עובדיה ברטנורה והחתם סופר), שעל פי זה יומתק מה שכתב האור החמה הנ"ל: שאותו אחד שהוא ראוי להיות משיח בפועל מקבל התגלות הנשמה של משיח. אמנם התגלות זו היא התגלות פרטית, "אך שאר בני-אדם לא יכירוהו. רק בשלב מתקדם יותר יכירו שהוא משיח, בלשון הילקוט שמעוני — "שעה שמלך המשיח בא".

לפי כל הנ"ל אפשר להסביר, בדרך אפשר, למה כתוב בילקוט שמעוני "שנה שמלך המשיח נגלה בו" ולא "בה": כי מדובר על התגלות נשמתו של משיח באותו צדיק שראוי להיות משיח. בו, באדם הזה, נגלה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה. שהרבי רוצה לגלות לנו שבאותה שנה, ה'תנש"א, נגלה בו הגלוי הזה. ועכשיו מתעכבים עד שבני אדם צריכים להכיר בו. וסיבת העיכוב גם מוסבר באור החמה:

"לא יוכל המשיח לגאול את ישראל מלמטה…ולזה צריך רחמים עליונים ולזה צריך התעוררות מלמטה כדי לעורר הרחמים למעלה שאפילו ירצה המשיח הגשמי לגאול …כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח ע"י מה שישפיע מלכא עילאה…" (שמות ט, א)

הנה קיים האדם שבו נתנו הנשמה של משיח ("המשיח הגשמי") שיודע בעצמו שהוא הגואל, אבל עדיין שאר בני-אדם לא יכירוהו. רואים את בלשון הילקוט שמעוני: שנה שמלך המשיח נגלה בו…שעה שמלך המשיח בא. שני שלבים נפרדים: התגלות משיח קודם לביאת משיח. הרבי מודיע על קיום שלב הראשון, והעברה לשלב השני, שהוא תלוי בעבודתם של ישראל כנ"ל — "כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח". ולכן מובן דברי הרבי: "את שלי עשיתי", "אם היו צועקים עד מתי באמת, משיח היה כבר בא", ועוד התבטאויות הרבה, ודי למבין. עד מתי?!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

קונטרס ב' אייר,ה'תנש"א: לְמה ההעלם לפני גאולה?

ב"ה

כאשר ערב ראש חודש חל בשבת (כמו השנה וגם שנת תנש"א) קוראים הפטרה שמתחילה "וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ". הפסוק דורש הסבר, כי הרי המילה "נפקדת" והמילה "יפקד" הם משורש אחד אבל אם פירוש הפכי. נפקדת, לשון זכרון; יפקד לשון חסר?!

צריכים להבין שלא רק מדובר על אישיים דוד, שאול, ויהונתן, אלא ובעיקר שורשם בספירות העליונות. יש כאן הוראה להתנהגות גם בזמננו, אלפי שנים יותר מאוחר.

ערב ראש חודש ניכר בזה שהלבנה אינה ניראת — נעלמת מעינינו לגמרי. זה מראה על שלימות הביטול, ויוצא מזה מולד הלבנה למחרת, שהרבי מסביר שזה ייחוד המקבל עם המשפיע (דוגמת השמש והירח, אישה ואיש, ישראל והקב"ה). זה מרומז במילה "נפקדת", שהוא ייחוד איש ואישה שמביא להולדה. בהתאם ליהונתן ודוד (ז"א ומלכות) שמתיחדים על ידי שאול (ספירת הבינה).

ביטול הלבנה בערב ראש חודש פועלת הייחוד הנ"ל כי הביטול, בזמן שהלבנה בהעלם, ממשיך מבחינת כתר, למעלה מהשתלשלות. עניין זה הוא ה"נפקדת" בפסוק שלנו, שזה נפעל על ידי שאול (ספירת הבינה). כאן רמז ל"הדרך הישרה" להביא את הגאולה בפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה באופן של הבנה (בינה) והשגה דווקא.

מה הרבי מסביר פה: מצב של העלם וחושך מוחלט שבאמת זה הזמן שממשיכים מלמעלה מסדר השתלשלות, כדי להביא הייחוד של משפיע ומקבל (הקב"ה וישראל, ובדוגמתו מלך המשיח והעם). איך? על ידי כוח של בינה, שזה לימוד והפנמה של הדרגות הגבוהות שנמשכות בזמן ההעלם וההסתר. והנמשל — תקופתנו — קל להבין.

הרבי מדייק שקודם יש "ויאמר-לו יהונתן", שזה המשכת האורות הגבוהים מאצילות, ורק אחרי זה העלם ד"מחר חודש" שמביא לייחוד ולידה. בלשון המאמר.

"ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה… שבתחילה נמשך במלכות…האורות דאצילות, ועי"ז אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) — ונפקדת."

לענינינו: קודם הגלויים של תורתו של משיח בתנש"א-תשנ"ב כהכנה להבא אחרי זה: ההעלם וההסתר מאז כ"ז אדר וג' תמוז, שבזמן זה ממשיכים מבחינת כתר בשביל להביא את הגאולה.

המקיים את הדרך הישרה של הרבי יכול להבין בשכלו ולהרגיש איך שהרבי כבר מראש הסביר והכין אותנו לתקופת ההעלם, לדעת כמה נעלה העבודה שלנו דווקא בתקופה זו, ולכן לפעול כל הענינים בתור אתגר תכליתי מתוך שמחה וטוב לבב (ולא בתור נסיון קשה ומבלבל, ר"ל). ככה מבינים שדווקא עכשיו פועלים הייחוד של המשפיע והמקבל, וזה בעצמו מביא סוף להעלם והסתר — הגאולה האמיתית והשלימה!

לע"נ אסתר בת ר' דוד

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

נח: עולם חדש ראה

בפסוק הראשון בפרשת נח כתוב "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו".  אומר המדרש בשם ר’ לוי: "כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה". מביא המדרש חמישה שמות, הראשון נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא [תמוהה שאתמול העולם נחרב והיום יוצאים], אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ

באיזה מובן ראה נח עולם חדש?  לכאורה הוא יצא מן התיבה באותו כדור הארץ, אמנם אחרי מי המבול בטח היה מראה חדש. אבל האם זה בגדר של "עולם חדש" שנאמר בתורת אמת? הרבי, שמביא את המדרש הזה בשיחת פרשת נח תשנ”ב מגלה הכוונה הפנימית על פי תורת החסידות:  

בבריאת העולם מצאנו שהתורה משתמשת בשני שמות: י-ה-ו-ה (שם הוי', שם המפורש, שם העצם), ושם אלקים. שם הוי' מראה על אלקות שלמעלה מהעולם. שם אלקים הוא שם שמראה על צמצום, העלם, והסתר, שנותן אפשרות לברואים שמרגישים מציאות נפרדת ועצמאית. בלשון תהלים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן י-ה-ו-ה אֱלֹהִים" – שמש הוי’ המהוה עולמות אין סופים, ואלקים המגן שמצמצם ומסתיר על האור כדי להביא עולמות בעלי גבול. בלשון הרבי: 

שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי' (הוי' דלעילא)… 

זאת אומרת שכן, העולם שראה נח בצאתו מן התיבה הוא אותו עולם שנתהוה על ידי שם אלקים, אבל התגלה שבאמת שם אלקים הוא בעצמו רק צמצום האור של שם הוי’ ולא דבר נפרד. 

מזה אפשר להבין יותר טוב המושגים של הרבי בשיחות דבר מלכות, ונותן לנו כלים שבהם נוכל "לפקוח את העיניים". וכמו שהסביר הרבי בשיחת פ’ בראשית לגבי שעבוד מלכיות, שבזמן הגלות ישנו ענין של שעבוד מלכיות אבל אינו נוגע בנשמות ישראל ולא בגופיהם של ישראל בעניני תורה ומצות. ואפילו אותם ענינים שיהודי כן מתנהג כפי חוק המדינה מפני "דינה דמלכותא דינה" מסביר הרבי שגם בענין זה אין ישראל מתנהג כפי דינה דמלכותא מפני שעבוד מלכיות, אלא כי ככה ה' קבע בזמן הגלות. 

בכמה שורות הרבי פותח לנו את העינים לראות "עולם חדש" — עולם שפשוט אין בו שעבוד מלכיות!  ובזה מזהים תקופה ראשונה של ימות המשיח. באופן אחר: אם אדם נמצא בגלות  פרטית פנימית ומאמין שאכן עם ישראל נמצאים במצב של שעבוד מלכיות, אז הוא באמת נמצא את במצב כזה, ר"ל. אבל אחר שמפנימים דברי הרבי מגלים שאפילו בענינים של "דינה דמלכותא דינה" יהודי לא נמצא במצב של שעבוד אלא הוא מקיים רצון ה' גם בזה, לא פחות מאשר בשאר עניני הלכה! נכון, בחצוניות נראה אותה גלות, אבל קבלנו מהרבי כלים "לפקוח עינים" ולראות שבתוך חושך הגלות שבא משם אלקים מאיר שם הוי’ — עולם חדש רואים! 

על ידי שינוי בהבנה והשגה שלנו, שפועל בנו לפקוח את העיניים למציאות הפנימית של העולם, מעמידים אנו את עצמנו במצב של גאולה וזה אפילו בזמן שהעולם כמנהגו נוהג. זהו תחילת ימות המשיח! כל אחד, לפי יגיעתו להבנת והפנמת המושגים האלה שהרבי מגלה, מגיע לבחינה של גאולה באופן פרטי. 

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

כבר אין שעבוד מלכיות — בראשית תשנ"ב

ב"ה

הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח שאין תלוים ביאת משיח וימות המשיח בשינוי במנהגו של עולם. "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג." "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד." (פרק י"ב) זאת אומרת שאפילו בימות המשיח (בתקופה ראשונה שבהם) העולם ממשיך בדרך הטבע, אבל בני ישראל כבר לא במצב של "שעבוד" לאומות העולם כמו שהיו משך זמן הגלות.

בשיחה של שבת פרשת בראשית, תשנ"ב, הרבי מסביר שעם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה, ולכן כל הבריאה היא עבורם. על כן מתברר שהאמת היא שאין אומות העולם באמת שולטים עלינו באופן של "שעבוד":

ואף-על-פי שבגלות נמצאים יהודים ב"שעבוד מלכיות", וישנו ציווי של "דינא דמלכותא דינא", ו"לא ימרדו באומות", אל תתגרה בגוים, וכיוצא בזה, הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שליהודים יש מורא ופחד מפני אומות העולם (בזמן הגלות) חס ושלום, שכן אדרבה: יהודים הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אומות העולם, אלא הפירוש בזה הוא, על דרך הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (ועל דרך זה בנוגע לעמון), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבני ישראל צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". זאת אומרת: כך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבני ישראל, ולכן "אל תתגר בם מלחמה."

ועל דרך זה בנוגע ל'אל תתגרה באומות' ו'דינא דמלכותא דינא' (וכיוצא בזה), הרי אין זה בגלל פחד, חס ושלום, אלא משום שכך קבע הקב"ה וציוה שכן צריך להיות הסדר בזמן הגלות; אך מובן ופשוט שאין זה נוגע כלל וכלל בכך שישראל (גם בזמן הגלות) הם העם הנבחר, ה"ראשית" של כל העולם וכל אומות העולם.

זאת אומרת שנוסף לזה ש"דינא דמלכותא דינא" הרי זה רק בנוגע לענינים גשמיים מסויימים (דיני ממונות, מיסים וארנוניות וכיוצא בזה), אך לא בנוגע לעניני תורה ומצוות שעליהם יש הוראה ברורה בתורה … הרי גם בנוגע לגופים וגשמיות (וחומריות) של יהודי, נשאר הוא תמיד "ראשית" ולמעלה מאומות העולם, וזה שישנו ציווי "דינא דמלכותא דינא" אין זה בגלל שהוא תחת שעבוד וממשלת אומות העולם, אלא משום שכך קבע הקב"ה את הסדר בגלות ("מפני חטאינו").

הרבי אומר כאן ברור שאין אנו עכשיו במצב של "שעבוד" לאומות העולם בשום פנים ואופן. יותר מזה, הרבי מסביר שזה תמיד היה האמת. בכל זאת, גם ברור שהרבי רוצה לגלות לנו שעברנו מחסום מסויים והגענו להשג חדש: אמנם באמת תמיד המצב היה כך שיהודים בעצם נשמתם למעלה משעבוד לעומות העולם, זה היה בהעלם ולא דבר הנראה לעיני העולם (עולם שבו סבלו עם ישראל בגשמיות וברוחניות). אבל כעת אפשר לזהות שאף-על-פי שהעולם כמנהגו נוהג, אבל בני ישראל אינם במצב של שעבוד לאומות העולם.

רואים את זה בפשטות, שבכל מקום ששם גרים יהודים יש חופש ליהודי לקיים תורה ומצות, כנזכר בשיחה. בפנימיות יותר יש נקודה על פי פנימיות התורה (אבל לא מוזכר בפרוש בשיחה): 70 אומות העולם הם כנגד המידות שבנפש, שמולידות את התגובות הטבעיות שלנו כפי הבנת שכל אנושי בעולם. לפי זה, שעבוד מלכיות מראה על אי-היכולת של האדם להשתחרר מהמידות והתגובות שנולדות משכלו האנושי (המכונות בחסידות "הנחות העולם"). להשתחרר משעבוד מלכיות פרושו שישנו את היכולת והכח להתייחס לעולם לפי שכל של תורה. שאף-על-פי שהוא נשאר עם השכל אנושי שלו, אינו בשעבוד להבנה, למודעות, ולמידות שנולדים ממנו. הוא "משוחרר" להבין את העולם על-פי תורה, ולהוליד מידות משכל של קדושה.

דוגמה לזה: אדם שקשה לו הפרנסה. שכל אנושי אומות העולם שבנפשו טוענים שבמצב כזה הוא חייב למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן) כדי להרבות הכנסות. אבל תורה אומרת שעליו להרבות בצדקה ולהזהר מחילול שבת. למרות שהוא יודע מה תורה אומרת, אם הוא בשעבוד לאומות העולם (שבנפשו) הוא מרגיש אנוס לעשות כפי ששכל אנושי טוען: למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן). להשתחרר משעבוד זה נותן לו את היכולת והכח לא להרגיש אנוס, ואדרבה, להרגיש שדרישת התורה לתת יותר צדקה היא באמת הדבר הנכון. הוא משוחרר מהשכל האנושי והנחות העולם, אפילו שהוא עדיין רואה עולם שמתנהג בדרך הטבע.

אנחנו עדיין רואים עולם כמנהגו נוהג (ועוד לא רואים את הדבר ה' שמהוה את הבריא כל רגע). בכל זאת, הרבי מודיע שאנו משוחררים כבר להתייחס לעולם לפי שכל של קדושה, שכל של תורה, בלי אונס או כפיה מאומות העולם (הן אומות העולם שבנפש, הן אומות העולם שבחוץ). זה בעצמו מעיד על תקופה ראשונה של ימות המשיח!

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

דבר מלכות כי תצא: ימלא שחוק פינו כבר בזמננו

ב"ה

אחד החידושים הנפלאים וחשובים שהרבי מגלה בשיחות הדבר מלכות נמצא בפרשתנו. הרבי מדבר אודות השילוב שבשבת אחד קוראים פרשת כי תצא (למלחמה) ובמנחה פרשת כי תבוא (אל הארץ — מנוחה ושכר). באור זה הרבי מזכיר פסוק בתהלים "אז ימלא שחוק פינו", וידוע דברי הגמרא על הפסוק (ברכות לא.):

אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה…

הגמרא מדגישה שהמילה "אז" היא לשון עתיד, עד לזמן שתבוא הגאולה. וככה מבואר בכל תורת החסידות כולל שיחות ומאמרים של הרבי שקדמו לשיחה שלנו — שהזמן שבו נוכל (סוף כל סוף) למלאות שחוק פינו הוא זמן הגאולה. וכאן הרבי מגלה את החידוש:

"אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו", אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ששמו השני "יצחק", על שם הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) לבעל שם טוב, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, "אז", אלא) בלשון הוה.

פסוק שבכל הדורות מבואר לדבר על זמן הגאולה עתידה, כעת מתחדש בהבנה בלי תקדים שהוא דבר שקורה (או שיכול לקרות) עכשיו! נוסף לפשט הנפלא שענין זה הגאולתי כבר שייך בזמננו, יש עוד עומק יותר אם נסתכל בהסבר הרבי לגבי הענין "למלאות שחוק פינו".

במאמר דיבור המתחיל "אני לדודי" שיצא לאור בתור קונטרס בשנת תש"נ (שנה אחת קודם השיחה שלנו) הרבי מסביר לנו את הפסוק הנ"ל:­­

על ידי העבודה דחודש אלול, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית הענין דמראה פנים שוחקות [המלך כשהוא בשדה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות], וכמבואר בכמה מקומות בענין הקניגיא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, שיראו בגילוי שכל המלחמה דטוב ורע (שבעולם הזה) הוא רק בכדי שיהי' שחוק ותענוג, ואז ימלא שחוק פינו, וכל זה — בקרוב ממש.

מזה מובן שבעולם הזה (זמן הגלות) אין אנו יכולים לזהות ולהכיר שהמלחמה שלנו עם הרע (כי תצא למלחמה על אויביך) היא באמת "קניגי", סוג של משחק שמתענג בו המלך שהוא הקב"ה (וגם אנחנו נתענג בה). חוסר הכרה זו שולל "למלאות שחוק פינו" כי המלחמה עם הרע נראה בעינינו כדבר אמיתי, ומציאות הרע היא סכנה תמידית ונוכחית.

אבל זמן הגאולה מלוּוה בגלוי שכל המלחמה היא חלק מתוכנית האלקית לשם תענוג אלקי. להכיר בזה להזדהות בזה מאפשר לנו "למלאות שחוק פינו" למרות שאנחנו בתוך מאבק עם יצרנו הרע. כי הרע כבר אינו אמיתי אלא פשוט חלק מה"קניגי" והמשחק של עולם הזה (כפי שהרבי מסביר בשיחה שפירוש "כי תצא למלחמה על אויביך" הכוונה שאתה למעלה מאויביך — עד כדי-כך שאין להם מציאות אמיתית).

לכן, באומרו שאנחנו כבר כן יכולים "למלאות שחוק פינו" הרבי מודיע שאנחנו כבר יכולים להכיר ולהפנים ענין האמיתי הנ"ל של המלחמה עם "אויבינו". על ידי שמפנימים את הכרה הזו, נעלם כל הרגש של דאגה ופחד, ובמקום יש חיות נוספת להתגבר על האויבים והרע הנדמה, כיון שהאדם כבר יכול לזהות שכל המלחמה היא רק "קניגי" ומשחק הנקבע מלמעלה ואינו מלחמה אמיתית כלל. "אז" נהיה "עכשיו", ויכולים אנו באמת לחיות גאולה עוד בתוך המלחמה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה