פ' קרח, תנש"א: על מה הרבי התכוון בהסבר של שמש בגבעון דום?

ב"ה

האם אתה יודע ומרגיש שהרבי חי וקיים, גם אחרי ג' תמוז, אבל לא נעים להתעקש שלא קרה משהו נעלה?

אולי אתה מרגיש ורואה שהרבי בוודאי "יתיר מבחיוהי", אבל איך מסתדרים עם שיחה מפורשת שבה הרבי אומר שחייב להיות משה רבינו או אתפשטותא דלי' בכל דור חי בגוף גשמי?

תתפעל לדעת איך ההסבר של הנס ד"שמש בגבעון דום" יכול לפתור לנו את העניין באופן של התכללות נפלא, כדלקמן.

שיחה פ' קורח, תנש"א

בשיחה של שבת פרשת קורח, ג' תמוז, תנש"א, הרבי מסביר באריכות הנס הגדול שאירע ביום ג' תמוז בזמן של יהושע בין נון: השמש והירח, וכל מערכת השמיים עמדו במקומם ע"י הציווי של יהושע: "שמש בגבעון דום…."

לא רואים כ"כ קשר בולט בין הנס שפעל יהושע  והגאולה הניסית של הרבי ריי"ץ ביום ג' תמוז, תרפ"ז (שעלי' דבר הרבי בהתוועדות בשנת תנש"א).  הקשר ליום ג' תמוז תשנ"ד יותר מובן, עם הדגש על נס שמטרתו הוא זה שבני ישראל ינצחו את המלחמה בכח עצמם, כידוע.  אבל יש עוד נקודה כאן שתביא אותנו להבנה נוספת ונפלא, כמו שהזכרנו.  ולהבין זאת, צרכים להבין תחילה סיפור בתנ"ך: השיחה בין אליהו הנביא ותלמידו אלישע.

בקשתו הקשה של אלישע

כתוב במלכים , פרק ב, שאליהו, לפני עלייתו השמיימה, הזמין את תלמידו אלישע לבקש בקשה ממנו.  אלישע בקש "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲך אֵלָי" .  אליהו ענה לו ש"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל", ורש"י נותן טעם הפשוט: "אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי".  למרות זאת שאי אפשר הדבר, אליהו מודיע לו ש"אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן".  עדיין לא מובן איך אליהו יוכל לתת יותר ממה שיש לו?!

מאיפה ה"פי שנים"?

אחד ההסברים (לקוטי מוהר"ן, פ' סו) לשאלה זו — איך אליהו יוכל לתת לתלמידו אלישע יותר ממה שיש לבעצמו — מבוסס על דברי הזוהר לגבי צדיקים.  כל צדיק וצדיק יש לו בחינת רוח לתטא, שאיתו הוא חי משך ימי חייו בעלמא דין.  ונוסף לזה, יש לו גם רוח דלעילא, שלא מתגלה עד שמגיע זמנו להסתלק מהעולם.  כשמגיע הזמן להסתלק מהעולם, יורד הרוח דלעֵלא ומתאחד עם בח' רוח דלתתא.

לפי זה, ברגעים האחרונים של הצדיק בעולם הזה, הוא מקבל גלוי מלמעלה מעבר למה שהיה לו עד עתה, שזה גלוי בח' רוח דלעֵלא.  דוגמה לזה רשב"י, שגילה סודות נוראים דווקא לפני הסתלקותו כידוע מהזוהר.

אחרי יחוד שתי בחינות של רוח, הרוח דלעֵלא מתעלה ומסתלק למעלה "כי טבעו אינו יכול לסבול כלל זה העולם", ויחד איתו בח' רוח דלתתא, ולכן הצדיק מסתלק מהעולם.

שלוש תקופות בחיי הצדיק

יוצא מזה שלכל צדיק יש ג' תקופות:

א) חיים חיותו בעלמא דין, עם הגלוי של בח' רוח דלתתא;

ב) הרגעים לפני הסתלקותו, כאשר מתגלה הרוח דלעֵלא;

ג) העת הסתלקותו והלה, ששני בחינות רוח מסתלקים מהעולם (וראה אה"ק הנ"ל).

במעשה אליהו ואלישע, דווקא הרגעים האחרונים לפני הסתלקותו של אליהו נתנו את ההזדמנות לתת "פי שנים ברוחו": הוא (אליהו) היה עדיין חי וקים בעולם הזה, אבל כבר קיבל התגלות בח' רוח דלעלא.  לפני כן, לא היה ביכולתו להשפיע "פי שנים" כי לא היה לו; אחרי רגע זה, הוא כבר עלה למעלה עם רוחו ולא יכול לתת לתלמידו (וראה אה"ק הנ"ל); אבל ברגעים האחרונים האלה היו לו שתי בחינות של רוח, והוא עדיין בעולם הזה, וככה יכול לקים בקשתו של אלישע לתת "פי שנים".

ברגעים האחרונים האלה נכללים שתי בחינות של קיום הצדיק שלכאורה הם מנוגדים וסותרים אחד לשני: חיים גשמיים יחד עם המעלות של הסתלקות ("צדיק דאתפטר").  ברגעים אלה הוא גם חי וקיים והוא גם "יתיר מבחיוהי"!

הקשר לנס של שמש בגבעון דום

על פי ההסבר הנ"ל, נתבונן על מה היה אם ברגעים אלה שנשיא הדור מקבל גלוי זו דלעלא —  עמדו השמש והירח במקומם.  שמש בגבעון דום.  זמן נפסק מלהתקדם, וגם מצבו של נשיא הדור עומד — הוא נשאר חי וקים נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ויחד אם זה הוא קבל הדרגות והגלוים שלא נמצאים אלא בשעת הסתלקות.  במקום רגע קטן של הזדמנות להשפיע "פי שנים" לתלמידיו ומקושריו — הרגע הזה לא מסתיים…

אולי אפשר לומר שבזה מתגלה עוד עומק בהסבר הארוך של הרבי על הנס של שמש בגבעון דום: שיגיע זמן, שלוש שנים בדיוק מהיום ג' תמוז שבו נאמרה השיחה, והרבי ינצל נס זה של ג' תמוז, שמש בגבעון דום, ונהיה מצב שלא היה: הרבי אוחז בשתי בחינות מנוגדות של מציאות!  הוא "חי וקיים" ללא הסתלקות (כפי שהרבי מסביר בשיחה של פ' בא, תשנ"ב, שבדורנו לא יהיה הסתלקות), והוא גם "יתיר מבחיוהי" עם כל המעלות שמתגלים בשעת — הסתלקות?!

זה נותן טעם להדעות השונות בינינו: כן, הרבי נשאר חי וקיים בגוף גשמי כמו לפני ג' תמוז, וכן יש לו כל המעלות של "יתיר מיבחיוהי" שעל פניו קשור עם הסתלקות. בהתבוננות קלה נבין שזה נותן לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות לקבל כוחות מהרבי נעלים יותר ממה שהיו כל השנים, כי הרבי בעצמו קבל כוחות נעלים יותר.  ויחד עם זה, נהיה כלים להבין איך זה שחצי מליובאוויטש מסתכלים על ג' תמוז באופן אחר לגמרי מחבריהם!  אילה מרגישים שהרבי חי וקיים, ואילה מרגישים שהרבי יתיר מבחיוהי, וכולם חושבים שאחד סותר את השני.  אבל באמת (ואין אמת אלה תורה) — אלו ואלו דברי אלקים חיים!

נסיים בתקווה חזקה שנצליח לנצל את הכוחות האדירות שהרבי דולה לנו להביא את הגאולה בפועל ממש, לפתוח את עיננו סוף סוף לגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדמו"ר מלך המשיח לעולם ועד!

נשא ה'תנש"א: שנה שמלך המשיח נגלה בו

ב"ה

משך ההכנות הבינלאומיות למלחמת המפרץ בשנת תש"נ, ומשך המלחמה עצמה, הרבי פעמים רבות הזכיר דברי המדרש ילקוט שמעוני על "שנה שמלך המשיח נגלה בו". אבל כאן, בפרשת נשא, המדרש מוזכר בתוספת משמעותית ביותר. בלשון הרבי:

זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו — שנת ה'תנש"א…"הי' תהי' שנת אראנו נפלאות"…מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו…שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז…עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא")…ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם."

יש פה חידוש נפלא וגורלי בהודעה (מודגשת) שדברי המדרש התקיימו באותה שנה — שזה כבר לא קאי על משהו עתידה להיות. ובפרט שהרבי מצטט התחלת המדרש: "שנה שמלך המשיח נגלה בו". בפשטות הרבי מודיע שבשנת תנש"א מלך המשיח נגלה! ואין גילוי המשיח סותר שבני ישראל עדיין שייכים לפחד ממאורעות בעולם, וזקוקים לעידודים של מלך המשיח לא לפחד והכרזתו שהגיע זמן הגאולה. למרות כל זאת, העניין העיקרי קרה: משיח נגלה בשנה זו!

ויש לדייק:

פלא גדול למה במדרש כתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בו", כיוון שזה קאי על המילה "שנה", לשון נקבה, והיה צריך לכתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בה"? צריכים להבין למה כתוב "בו" ולא "בה".

כאן נביא לשון "אור החמה", פירושו של הצדיק אברהם אזולאי על הזוהר:

"יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח…ועתה יתגלה, אך שאר בני-אדם לא יכירוהו…" (שמות ז, ב, בשם ר' חיים וויטאל, ז"ל)

נזכיר שהרבי מביא בשיחות "שבכל דור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "ולכשיגיע הזמן, ייגלה אליו השי"ת וישלחו, ואז יערה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה" (בשם הרב עובדיה ברטנורה והחתם סופר), שעל פי זה יומתק מה שכתב האור החמה הנ"ל: שאותו אחד שהוא ראוי להיות משיח בפועל מקבל התגלות הנשמה של משיח. אמנם התגלות זו היא התגלות פרטית, "אך שאר בני-אדם לא יכירוהו. רק בשלב מתקדם יותר יכירו שהוא משיח, בלשון הילקוט שמעוני — "שעה שמלך המשיח בא".

לפי כל הנ"ל אפשר להסביר, בדרך אפשר, למה כתוב בילקוט שמעוני "שנה שמלך המשיח נגלה בו" ולא "בה": כי מדובר על התגלות נשמתו של משיח באותו צדיק שראוי להיות משיח. בו, באדם הזה, נגלה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה. שהרבי רוצה לגלות לנו שבאותה שנה, ה'תנש"א, נגלה בו הגלוי הזה. ועכשיו מתעכבים עד שבני אדם צריכים להכיר בו. וסיבת העיכוב גם מוסבר באור החמה:

"לא יוכל המשיח לגאול את ישראל מלמטה…ולזה צריך רחמים עליונים ולזה צריך התעוררות מלמטה כדי לעורר הרחמים למעלה שאפילו ירצה המשיח הגשמי לגאול …כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח ע"י מה שישפיע מלכא עילאה…" (שמות ט, א)

הנה קיים האדם שבו נתנו הנשמה של משיח ("המשיח הגשמי") שיודע בעצמו שהוא הגואל, אבל עדיין שאר בני-אדם לא יכירוהו. רואים את בלשון הילקוט שמעוני: שנה שמלך המשיח נגלה בו…שעה שמלך המשיח בא. שני שלבים נפרדים: התגלות משיח קודם לביאת משיח. הרבי מודיע על קיום שלב הראשון, והעברה לשלב השני, שהוא תלוי בעבודתם של ישראל כנ"ל — "כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח". ולכן מובן דברי הרבי: "את שלי עשיתי", "אם היו צועקים עד מתי באמת, משיח היה כבר בא", ועוד התבטאויות הרבה, ודי למבין. עד מתי?!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה