ויחי: חיים נצחיים לכל יהודי על ידי יעקב אבינו

פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב", אף-על פי שמסופר בפרשה על פטירת יעקב אבינו. בהתאם לזה אמרו רז"ל "יעקב אבינו לא מת — מה זרעו בחיים אף הוא בחיים." הרבי מסביר:

בלשון חז"ל: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים על ידי לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו", ענינו של יעקב…

פרושו של דבר: יעקב חי חיים נצחים נשמה בגוף (כמבואר בכמה מקומות), וכיוון שבעיני בשר רואים הפוך (ש"חנטו חנטיא וקברו קבריא") אז חיים שלו הנצחיים מתבטא לנו דרך חיי זרעו. הם חיים בגלל שהוא בחיים, וגם הוא בחיים בגלל שזרעו חיים. הוא פועל חיים בהם והם מגלים שהוא בחיים.

פרשת ויחי נופל (בהרבה שנים) בקרוב לתענית עשרה בטבת, יום שבו "סמך מלך בבל על חומות ירושלים", שלב ראשון שמוביל לחורבן הבית. בנבואת יחזקאל על החורבן, ה' אומר לא לקחת מחבת ברזל ולעשות קיר ברזל, סימן להמצור. ברזל שייך לחורבן בית המקדש, כדאיתא במדרש "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת .. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש למה שנמשל בו אדום שהחריבו בית המקדש".

אבל ברזל של חורבן, של הסטרא אחרא, מקבל תיקון על ידי "ברזל של קדושה" (מובא ממאמרי אדמו"ר הצמח צדק). ברזל של קדושה זה ענין של "'קשה עורף' למעליותא, החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה, שעל ידי זה מבטלים הברזל דלעומת זה שהוא (קשיות העורף ד)היצר הרע…וענינו בעבודת ה' — השמירה על שלימות התורה, 'אני חומה זו תורה', באופן של חוזק ותוקף ד'ברזל' דקדושה."

לכן ישתמשו בברזל בבית המקדש השלישי, כי אחרי שיתבטל ויזדכך הברזל של לאומת זה שהחריב את הבית, אז משתמשים בברזל של קדושה בבנין הבית. "שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה, על דרך ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה."

פרשת ויחי היא גם שבת חזק ("חזק חזק ונתחזק"). ה"חיזוק" שקבל בני ישראל לאורך הגלות הוא "ויחי יעקב". ענינו של יעקב תורה, ודווקא בתורה מתגלה חיים הנצחיים של יעקב אבינו (דבר שלא רואים בעיני בשר) — בדרשת חז"ל (שממנה למדים שיעקב אבינו לא מת) — "מקרא אני דורש…." חיזוק לעמוד בחוזק ותוקף של ברזל בעניני קדושה, ובזה "מהפכים הברזל דלעומת זה שהחריב בית המקדש לברזל דקדושה בבנין בית המקדש העתיד" (כי "וכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אז יכבוש תחתיו הקליפות." [בשם האריז"ל])

יעקב אבינו הוא אחד משלושת האבות שהטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, וזה יהיה גם אצל כל אחד ואחת דבני ישראל לעתיד לבוא, יחד עם כל הדורות שיקומו בתחיה.

על אחת כמה וכמה כל בני ישראל שבדורנו (נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח"ו בחיים כלל), ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים לארצנו הקדושה…שאז יהיו לכאחד ואחת מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבני ישראל שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה, כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים…

והרבי נותן לנו הדרכה איך שדורנו וכל הדורות יכולים להגיע לחיים נצחיים בעולם הזה:

ויהי רצון שההחלטה עצמה על דרך הוספת "מצוה אחת" באופן של זריעה (עוד לפני קיומה בפועל) תהי' ה"זריעה" שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, ביום השבת קדוש זה…העלי' מן הגלות אל הגאולה…ונשיא דורנו — יוסף שבדורנו — ש"לא מת", כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"), כידוע ש"נשיא" ראשי תיבות "ניצוצו של יעקב אבינו", ועל ידי ההתקשרות והביטול לנשיא הדור הרי זה נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

ויגש: הגבלות העולם אינן מגבילות יהודי

בפרשתינו כתוב "ויגש אליו (אל יוסף) יהודה," במעמד שיהודה לא ידע שהשליט המצרי מולו באמת אחיו. הוא הבין שזה המשנה למלך מצרים, אבל בכל זאת לא נמנע מלדבר איתו ולדרוש שיחרורו של אחיו הקטן בנימין. יהודה דיבר בכבודו של המשנה למלך, אבל לא ביקש רשות לגשת אליו, ואומר לנו רש"י הוא היה מוכן ללחם אם יוסף לא יסכים לבקשתו. כל זה על מנת לשחרר את אחיו הקטן בנימין.

נשאלת השאלה: מי היה גדול יותרץ יוסף או יהודה? יוסף היה משנה למלך, כל מצרים עשו כל מה שהוא יצווה. לאומת זאת יהודה היה אדם מארץ זרה, בלי זכויות במצרים, ובעבר הוא כבר השתחווה ליוסף בתור משנה למלך. מה השאלה? אלא, יהודה עבר על נמוסי המלוכה ונגש אל יוסף במסירות נפש.
להבין מה זה אומר לנו, הרבי מסביר שתי גישות בהתעסקות של יהודי בעולם:

א) לקבל הגבלות העולם כמו שהן הגבלות (הגבלות של גשמיות, של "הנחות העולם" ומנהגיה)ו"ללכת במנהגי העולם"ף או
ב) להיות לגמרי למעלה מהעולם, ולא להתחשב בו.

הרבי משווה הדרכים האילו למשתה אחשוורוש בפורים, שהיתנהל "כפי רצון איש ואיש". על זה אומר המדרש: "איש ואיש זה מרדכי והמן". אבל אם כן איך אפשר לקיים את הרצונות של שניהם, כיוון מדובר על רצונות הפכיים?! המדרש עונה לשאלה: למלך בשר ודם אי אפשר, אבל לעתיד לבוא הקב"ה יעשה את זה.

איך יכול להיות? רצון מרדכי היהודי לא להשתחוות לשום עבודה זרה, שזה כל דבר בעולם שלא לשם שמיים (אפילו שהוא דבר מותר על פי תורה). מרדכי רוצה שהכל יהיה לשם שמיים.

מול זה עומד המן, שטוען שכיוון שנמצאים בעולם, בגלות, חייבים להתחשב בהגבלות של העולם ו"להשתחוות" להם. שני רצונות הפכיים לגמרי! אבל הרבי מסביר שכאשר יהודי מקושר להקב"ה, הוא למעלה מהגבלות העולם ויכול לחבר הפכים: להיות בתוך העולם בגלות ובכל זאת לא "להשתחוות" ולהשאר למעלה מהגבלות העולם.

זה מסביר שליהודי יש כוח ויכולת לעהתנהג ככה, אבל אינו מובן איך בפועל אדם יכול לעשות שני דברים הפכיים — להתנהג כפי רצון המן, להתנהג על פי הגבלות הגלות, וגם "לא להשתחוות" לגלות?

התשובה היא שאנחנו דור האחרון של גלות ודור הראשון של גאולה, ולכן אפשר לעשות את זה כי העולם הוא עולם אחר ממה שהיה. "ישנו חילוק בין הדורות, שברוב הדורות היו כמה הגבלות מן החוץ, גזירת המלכות וכיו"ב, שלא איפשרו שהיהודי יוכל לעמוד לגמרי למעלה מהגלות, משא"כ בדורנו זה הרי זה תלוי רק ברצונו של היהודי."

באור כל הנ"ל נוכל להבין שכוחו של יהודה הוא למעשה גדול יותר משל יוסף. כיוון שכוחו של יוסף קשור עם מלכות מצריים והגבלותיו, ביניהם נימוסי ומנהגי המדינה. מה שאין כן יהודה, שלא ביקש רשות לגשת אל יוסף, שמראה על כוח גדול יותר, הכוח לשבור גבולות. דווקא התנהגות זו של יהודה שמביא בני ישראל לצמוח בזמן במגוריהם במצריים. כאשר יהודי מתנהג מתוך בתוקף ורחבות (ברייטקייט, בלשון הרבי), הוא פועל שאפילו מלך מצריים מסייע לו.

ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" בנוגע לדורנו ותקופתנו, בעמדנו מיד לפני הגאולה האמיתית והשלימה:

למרות התוקף של יהודה בזמנו ומרדכי בזמנו ושל צדיקים ויהודים בכל הדורות — היו בכל הדורות הגבלות מבחוץ, מצד אוה"ע וגזירותיהם על ישראל ר"ל היל"ת, שלא תמיד איפשרו להם להתנהג עם כל התוקף והבעה"ב'תיות.

משא"כ בדורנו זה ובזמננו זה, רואים בפועל שלא קיימים הבלבולים שבעבר, ואוה"ע מאפשרים ליהודים להתנהג כרצונם.

ולכן אין הדבר תלוי אלא ברצונם של בני ישראל, שיהי' "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", כפי שנהוג בפועל בכו"כ מקומות, עם כל התוקף וה"ברייטקייט" (רחבות).

היום, לא רק שאומות העולם לא מגבילים יהודים ויהדות, אלא הם גם מסייעים, ומאפשרים ליהודים להפיץ יהדות, תורה ומצות. וגם לענינים השייכים לאומות העולם עצמם, שבע מצות בני נח. בימינו יהודי יכול ללכת במנהגי העולם אפילו שהוא להתנהג כיהודי עם כל התוקף והבעל-הבתיות. זאת אומרת, כפי רצון מרדכי (למעלה מהגבלות העולם) ורצון המן (כפי מנהגו של עולם).

הרבי מוסיף נקודה חשובה, בשם הרבי ריי"ץ:

שע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כבר סיימו את כל ההכנות לגאולה, וכעת צריכים רק להמשיך את הגאולה בפועל בגשמיות וחומריות העולם (חומריות שנעשית מגשמיות), בגלוי לעיני בשר…היום צריך רק לפתוח את העיניים, ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יהי' בהמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה…ואין הדבר תלוי אלא ברצונם…

על פי הנ"ל, מוטל על כל אחד ואחת להתנהג בתוקף והבעל-הבתיות ש"בשבילי נברא העולם" לקיים בו תורה ומצות. אין סיבה להתחבות או להתחכם על ידי חכמות ו"קונצ'ן" כי היום העולם מאפשר ליהודי לקיים תורה ומצות, ולהביא את הגאולה — אם הוא רוצה, אם הוא בתוקף. הגאולה נמצאת, ומחבה לנו לגלות אותה על ידי פעולתנו — בלי לבקש רשות!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

מקץ: שמן, והמשיח שנמשח בשמן

בחנוכה מזכירים ומפרסמים את הנס של פח השמן טהור שהספיק שמונה ימים. המיוחד בשמן זה שהוא נועד לאכילה, אבל לא נאכל לבד, כי אם בלווי מאכל אחר. בהוספת שמן למאכלים שונים המאכלים משבחים. אך שתיית השמן לבדו מזיקה. לכן הענין דורש הסבר: למה חג חנוכה חוגגים בשמן כמו שהוא, ולא על ידי סעודת מצוה (יחד עם יין, לחם, מים) כמו שעושים בכל החגים (כולל פורים, שדומה לחנוכה בכמה ענינים).

הרבי מסביר כל הענינים בתור משל לתורה:

לחם ויין הם מאכלים חיונים, אדם צריך אותם בשביל קיומו. הנמשל הוא נגלה דתורה, שהיא חיוב ליהודי כדי לדעת המעשה (המצות) אשר תעשון.

יין הוא בגדר של "לוקסוס", דבר שגם בלי זה אדם יכול להתקיים. אבל הוא מוסיף תענוג וחיות לסעודתו של אדם. זה משל ל"רזין דאורייתא" (סודות התורה).

שמן הוא גם דבר שאינו חיוני, ואוכלים אותו רק בכמויות מצומצמות בתור תוספת למאכלים אחרים. בנמשל שמן הוא "רזין דרזין" (סודות של הסודות) דתורה.

סיבת חגיגת חנוכה בשמן היא כי חנוכה הוא שלב ראשון בגילוי פנימיות התורה, נ"נשחט מהזיתים" על ידי מסירות נפש של המכבים במלחמתם נגד היוונים (והיהודים המתיוונים שתמכו בהם), ונגד הגישה שלהם שקבלו רק את החצוניות של התורה. ובשמן גופא על ידי שנדלק בנר (ולא על ידי אכילה), שמראה על גילוי למעלה מהפנמה. (מנהג ישראל לאכול מאכלים מטוגנים בשמן (לביבות ("לטקעס") וסופגניות) מראה על רצון ושאיפה להפנים בחינה זו של תורה שנתעורר בדורות אחרי נס חנוכה).

השמן של תורה התגלה יותר משך הדורות: על ידי רשב"י וספר הזוהר; ואחרי זה כתבי האריז"ל; ואחרי זה גילוי החסידות על ידי הבעל שם טוב; ואחרי זה חסידות חב"ד, שמגיש פנימיות התורה באופן שאפר "לאכול" ולהפנים אותו (כמו אוכל) ולא רק "לראות בלבד" (כמו נרות). התקדמות הגילוי של פנימיות התורה קשור למשיח, שהרי התואר "משיח" עצמו מלשון משוח בשמן.

שמן אפשר להדליק כדי להאיר את החושך. כמה שחושך הגלות גודל, גודל הצורך וחיוב לשמן (פירושו: הוספה בלימוד פנימיות התורה). ברגעים אלה, הרגעים האחרונים של גלות, כשהחושך מתגבר, יש צורך יותר מכל הדורות לשמן, עד כדי כך שהרבי אומר שבדורנו שמן (של תורה) הוא דבר חיוני. כי לגבי חושך, פנימיות התורה היא יותר נחוץ מנגלה דתורה.

גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'", היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו") מתורתו של משיח.

לא זו בלבד שבחינת שמן שבתורה בא כתרופה בהתגברות החושך, אלה יותר מזה:

ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם — שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח".

המלחמות של משיח נלחמות על ידי "חיילי בית דוד". זה היה כוונת הרבי רש"ב בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים — לחנך ולגדל חיילים אילו שיוצאים למלחמה נגד אילו ש"חרפו עיקבות משיחך" (יהודים דתיים שאמונתם במשיח חלש) ומנצחים, ומביאים להתגלות של דוד מלכא משיחא (מלך המשיח). "ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק 'לפתוח את העיניים' ולראות ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'."

הרבי מסיים את השיחה ואומר שצריכים להתחזק באמונה וציפיה לביאת משיח, עד כדי-כך שירגיש שכל עוד שמשיח צדקנו לא בא בפועל ממש, יש חסרון מורגש. והעיקר: "להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה, שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר 'על פתח ביתו מבחוץ', 'יפוצו מעינותיך חוצה', 'עד דכליא רגלא דתרמודאי' (המורדים בה')." ככה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין".

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

ישב: צרפת מבורר, העולם מבורר

הרבי פותח את השיחה של פרשת וישב במה שנאמר כבר כמה פעמים: שאנחנו הדור האחרון של גלות וממילא והדור הראשון של גאולה, כיוון "שהרי כבר סיימו את כל עניני העבודה וכבר עומדים מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש."

יש השואלים: הרי הגאולה תלוי' בכך שכל העולם יהי' מוכן לכך, ולא רק אדם אחד או מספר אנשים, לא רק בחלק אחד של העולם, אלא של כל העולם, שהרי הגאולה קשורה ותלוי' בקיבוץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, וגם בבירורן של אומות העולם בכל הארצות. היכן רואים — שואלים השואלים — שינוי בעולם, שהעולם כיום מוכן יותר לגאולה מאשר בדורות הקודמים?!

הרבי עונה על השאלה כך: הרי פיזור העם היהודי בכל העולם הוא אמנם בחצוניותו ירידה גדולה. אבל מטרתה הפנימית של הגלות היא שיהודים, באיזה מקום שנמצאים, "מתלבשים" במנהגי המקום (בלשון חז"ל: אזלת לקרתא הלך בנימוסי'). על ידי התלבשות זו, מבררים ומעלים כל המקום וכל העם שבהם נמצאים.

[שים לב שלשון המדויק של הרבי הוא "זה ש'הגלה הקב"ה את ישרא', במקומות שונים בעולם, הרי זה בכדי לברר, לזכך ולהעלות את הניצוצות המצויים במקום הזה." הרבי משתמש בביטוי זה כמה וכמה פעמים בשיחה בנוגע לבירור צרפת והעולם, אבל רק עם המילים "בירור" ו"זיכוך". הענין "לעלות" לא מוזכר, רק פעם אחת שמדובר בלשון עתיד — מה הולך להיות בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת שיש 3 שלבים — שנים כבר נשלמו (בירור וזיכוך) ואחד עדיין מחכה לנו — להעלות (שהוא עניין "העלאת מ"ן", התעוררות מלמטה, כמבואר במקום אחר.)]

הרבי מתמקד על צרפת, והקשיים שעשו הצרפתים ליהדות משך הדורות, והתנגדותו של אדמו"ר הזקן לנאפוליון באנאפרט, ויגיעתו להביא מפלתו של הגנרל הצרפתי. הרבי מסביר שצרפת בכלל, ובפרט רוח המהפכה הצרפתית, הייתה קליפה שלא היה שייך לבירור בזמן של אדמו"ר הזקן. על כך אדמו"ר הזקן פעל עבור נצחונו של הצר הרוסי (שמצד עצמו לא היה אוהב ישראל), ומסר את נפשו לברוח מצבא נאפוליון כדי לא להיות תחת שלטונו אפילו לרגע.

עם כל זה בדור הרביעי של אדמו"רי חב"ד, הרבי מהר"ש נסע לצרפת. זה מראה על תחילת הבירור של קליפת צרפת. הרבי ריי"ץ גם נסע לשם, אמר שם כמה מאמרי חסידות, ועוד — שלח לשם שלוחים מבני ביתו: בתו וחתנו (הרבי מה"מ והרבנית חי' מושקא) "אשר חיו שם כמה שנים ועבדו, עבודתם בלימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה". כל זה פעל בירור הקליפה, והכשיר את הקרקע לצמיחה העצומה של חיים יהודיים בצרפת מאז ועד ימינו אילה. עד כדי כך שצרפת נהיית לא רק מקבל של ענייני תורה ומצות, אלא גם משפיע.

השם "צרפת" בגמטריא 770, שהוא כתובת של בית המדרש ובית הכנסת של הרבי (770 איסטרן פארקווי בברוקלין). הרבי מסביר ש770 הוא שלימות המספר 7 (שבע מידות הנפש), ומוסיף ש"יש לומר שדבר זה מרמז, שבבירורן של המדינות הללו נגמר ונשלם בירור כל העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי הפרטים"! כיוון שצרפת היא המקום הנמוך ביותר ברוחניות (שבזמן אדמו"ר הזקן אפילו לא היה שייך בירור), סיום הבירור שלה מראה על סיום הבירור של כל העולם. והרבי אומר שזה אכן כבר הסתיים!

שיחה שלימה זו בנושא של צרפת הוא עניין של "פירסומי ניסא". אמנם בדורות הקודמים הרביים והחסידים לא שמו דגש על נסים, אבל כאן הרבי כן שם דגש, לא בשביל להתפאל באופן פסיבי, אלא:

ההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, נוסף על היותם ענין של הכרת טובה — זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה…ומזה מתקבלת הוראה עיקרית: מאחר שכבר עומדים לאחרי כל הענינים, והגאולה עדיין לא באה — דבר נכון ביותר הוא לעסוק בענין של "פירסומי ניסא", לפרסם אצל עצמו ואצל הזולת, ובכל מקום ומקום — את הניסים שהקב"ה עושה עימנו, מתוך ידיעה שבזה קשורה הגאולה האמיתית והשלימה!

זה כולל שבח והודאה על הפיכת העולם למקום שלא מפריע ללימוד התורה וקיום המצות, ושיהודים בכל העולם יכולים לצמוח, אפילו במקומות שלפני לא הרבה זמן היו מנגדים לעניני יהדות. להכיר שהעולם מוכן לגאולה, לפרסם את זה, ולהודות לה' — כל זה מזרז ופועל את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

וישלח: תהליך הירח — המקבל שנהי' משפיע

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה! 

תולדות: עצם המציאות מתגלה

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפש

ומתגבר. שיא המאירות היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

חיי שרה: השליחות כבר הסתיימה, עכשיו צריכים לקבל פני משיח צדקנו

ב"ה
השיחה הזאת נאמרה בשבת בכינוס השלוחים העולמי בשנת תשנ"ב (1991)

הרבי פותח ואומר:

בעמדנו בהתחלתו ובפתיחתו של כינוס השלוחים העולמי — השלוחים שיחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בכל מרחבי תבל, בארבע כנפות הארץ — צריך להזכיר, בראש ובראשונה, את היסוד, ולבטא את התפקיד של השלוחים בדורנו זה בכלל, ובפרט החידוש שנתוסף במיוחד בזמן האחרון בעבודת השליחות — לקבל את פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ממשיך הרבי ומסביר שמפעם לפעם יש חידוש מתוסף בשליחות, והוא נהיה השער שדרכו עולים כל עניני השליחות — ובדורנו "השליחות המיוחדת של הזמן שלנו: קבלת פני משיח צדקנו". [שנשים לב שלשון זה יש לו גם פרוש מילולי: הסכמה לזיהוי הפניו של משיח.]

הרבי מבאר באריכות בשיחה זו מהות של שליח על פי הלכה, ושכל יהודי הוא באמת שליח של הקב"ה לעשות העולם דירה בתחתונים. איך? על ידי תורה ומצות, שבהם מתבצע יחוד הרוחני והגשמי (בלשון הקבלה: יחוד מ"ה וב"ן). ענין השליחות מודגש בפרשת חיי שרה בשליחות השליח הראשון, אליעזר עבד אברהם, לעשות השידוך בין יצחק ורבקה (ששידוך זה בעצמו שורש הענין יחוד מ"ה וב"ן, הרוחני והגשמי, נפש וגוף, ביטול ויש).
אז הרבי מקשר את זה לענין משיח:

על-פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "אחד הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל- פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, והמשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה — הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה"שלח נא ביד תשלח", השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומזה מובן, שהדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא — לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!

זאת אומרת: כדי לאפשר למשיח לעשות את התפקיד שלו להוציא אותנו מהגלות, אנחנו צריכים "לקבל את פניו", לזהות ולהודות ש"הוא הוא" ולו צריכים להקשיב כדי לצאת מגלות. והרבי תמה שלמרות שעם ישראל כבר במצב של עמדו הכן כולכם, וכבר עשו תשובה, בכל זאת הגאולה עדיין לא באה!? כיוון שכן, צריך להיות עוד דבר נדרש מאיתנו. והרבי מזהה אותו:

והוא: על-פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "א' הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל- פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, והמשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה — הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה"שלח נא ביד תשלח", השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומזה מובן, שהדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא — לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!

והכוונה בפשטות היא — שמכינוס השלוחים צריכות לבוא ולהביא החלטות טובות כיצד כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו, על-ידי שהוא מסביר את ענינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל- פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד — על- ידי לימוד עניני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת.

והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל כלל.

לא רק שאנו צריכים משיח לגאול אותנו, אלא משיח גם צריך ותלוי בנו! הרבי מעיד שכדי להוציא אותנו מהגלות, משיח תלוי בנו ובהכרה שלנו ש"הוא הוא" המשיח ושנקבל מלכותו. [וכמו שנזכר בשיחות ומאמרים שרק על ידי רצון העם הבא לידי ביטוי לקבלת המלכות מתעורר מלכות לקבל כתר מלכות, ודי למבין.]

איך לבצע את זה? על ידי לימוד, ולהעביר את הענינים אופן שמתקבל על הדעת של הזולת, לפי הכלים שלו. אם קשה לאדם שלא למד חסידות להתייחס למושגים של יחוד מ"ה וב"ן, פנימיות עתיק, וכדומה, אבל מושגים שייכים לקבלת מלכותו של מלך על ידי העם הם מושגים ארציים שכל אחד יכול להבין.

אבן הבוחן הוא ללמוד וללמד, כנזכר כמה וכמה פעמים שדרך הישרה להביא את הגאולה בפועל היא ללמוד עניני משיח וגאולה (ובכלל ענין לימוד מקבל דגש הכי גדול בחסידות חב"ד). וכאן בשיחה זו הרבי מוסיף עוד פרט בלימוד: לעשות החלטה ללמוד כל תורה אור ולקוטי תורה של אדמו"ר הזקן. החשבון הוא פשוט: ללמוד ולהבין עניני משיח וגאולה עוזר לאדם לזהות המשיח, שעל ידי זה הוא יוכל לגאול אותנו, כנ"ל. זה כל מה שנשאר.

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*


י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

לך-לך, ושוב לך-לך

למה הקב"ה ציוה לאברהם אבינו לך-לך (מארצך, ממולדתך, מבית אביך)? למען להגיע ל"ארץ אשר אראך", ארץ ישראל. על-פי חסידות לכל אחד מהבטויים יש דוגמא בעבודת ה' של יהודי:

• ארצך קאי על רצון האדם — לצאת מהרצונות;
• מולדתך קאי על תכונות שהאדם נולד בהם — לצאת מההנחות של "ככה אני";
• בית אביך קאי על החינוך שקיבל — לצאת מההגבלות של "ככה למדו אותי".

בשלב הראשון חייב לעזוב לגמרי שלושת הענינים המגבילים הנ"ל (אפילו כשהם בתחום של קדושה). אחרי שהוא עוזב אותם, האדם יכול עכשיו להתקדם אל "הארץ אשר אראך", ארץ ישראל. בשיחת דבר מלכות פרשת פנחס, הרבי מסביר שיהודי מחוייב "לעשות כאן ארץ ישראל", לעשות איפה שהוא נמצא מקום שבו אלקות, קדושה, ויהדות הם בגלוי. ומעבר לזה: לחיות עם הגאולה. כאן הרבי מסביר שאנחנו כבר בשלב מתקדם בכיבוש חוץ לארץ כדי לעשות אותה ארץ ישראל, ולכן הציווי "לך-לך מארצך" קאי גם על מקום שנעשה כבר ארץ ישראל — לא רק לצאת מדברים שהם לא בקדושה, אלא גם לצאת מהדרגא הנוכחי המוגבל שלנו בקדושה.

זה כולל לא רק ארץ ז' עממים (כנגד ז' מידות שבנפש האדם), אלא גם ארץ עשר עממים הנשבע לאברהם אבינו, שכולל הארצות של הקני, קניזי, וקדמוני (כנגד ג' מוחין שבנפש, כתר, חכמה, בינה). והרבי מודיעה שנקבל את הארצות האלו בלי המלחמה שהייתה נדרשת בכיבוש ארץ ז' עממים, שהם הז' מידות.

לצאת מהרגילות, אפילו רגילות טובה וקדושה של תורה וחסידישקייט, נעשה על ידי שהאדם מגלה כוחות שהוא לא ידע שקיימים אצלו. זה כולל להוסיף בלימוד התורה ולעשות חידושי תורה, ולהקהיל קהילות בשבת ללמד אותם תורה. ה"לך-לך" הזה הוא ההכנה הנדרשת שיגיע לתורתו של משיח, שהיא קשורה עם קניית ג' הארצות, שהם הג' מוחין, השער ה"נון" שאליו השיג משה רבינו רק בסוף ימיו. ועל ידי זה מגיעים לגילוי שלימה של תורה שניתנה בהר סיני, הדרגא של "תורה חדשה מאיתי תצא" (ויקרא רבה).

אפשר לשים לב שהרבי דרש מספר פעמים מהחסידים הענין של "לך-לך" מחדש:

• שנות היו"ד-ים, בהם הרבי דרש שחסידים יצאו מהנחות העולם ו"בעלבתיש" רגילות (שהעניבה ישרה ושהצבע שלה מתאים לנעליים, לדוגמא);
• שנות הכף-ים, בהם הרבי חידש את הענין של ופרצת — לצאת לשליחות;
• שנות הלמד-ים, בהם הרבי הכניס את החסידים לענינים של שלימות הארץ ומיהו יהודי;
• שנות המם-ים, בהם הרבי חימם את הענין של משיח — ווי וואנט משיח נאו — וחידש הפצת שבע מצות בני נח.

שלב אחר שלב הרבי דורש מהחסידים לצאת מהרגילות*, לך-לך מחדש. אפשר לשים לב שבשנות הנון-ים הרבי הכניס חידוש בה"קאך" במשיח — זהוי משיח וקבלת מלכותו (כמדובר בשיחה של פרשת נח, ובהרבה מקומות). גם בזה נדורש "לך-לך" חדש, אפילו מהדרגות הקודמות שהרבי קבע. כאן בשיחתנו הרבי מזכיר שכדי להביא התגלות המשיח והגאולה האמיתית והשלימה אין אנו יכולים לעמוד במקום (אפילו המקום הכי טוב של הוראות קודמות של הרבי) — מחוייבים לעשות לך-לך ל"ארץ אשר אראך" שהרבי מוביל אותנו. כדוגמא, העידוד הנלהב של הרבי לשיר "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". קח ולך-לך!


* ולא פחות הרבי דורש מעצמו להיות בתנועה בלתי נפשקת של "לך-לך", ועדות לזה מסיפור הבאה שסיפר ר' לייבל גרונר, ע"ה:

הרה"ח ר' משה לייב רודשטיין ע"ה, דוד אשתי, היה דמות מוכרת. לפני מלחמת העולם השניה, כשהתגורר בפולין, שימש כמזכירו של הרבי הריי"צ. תפקידו היה להקליד אגרות שהרבי כתב, ולשגרם לנמענים. לאחר המלחמה, כשהוא הגיע לארה"ב, המשיך בעבודתו כמזכיר של הרבי הריי"צ. לאחר ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, הרבי ביקש ממנו להמשיך בתפקידו, וכך הוא אכן עשה עד שהוא נפטר. 

פעם שח לי ר' משה לייב: "קשה לי להבין דבר מה: כאשר שוליה עובד אצל בעל מלאכה, אינסטלטור, נגר, וכדומה, לאחר פרק זמן מסוים הוא מצליח ללמוד את המקצוע ופותח עסק עצמאי. חשבתי לעצמי, אמר ר' משה לייב, שאחרי שאני עובד אצל הרביים במשך שנים רבות, אני אצליח ללמוד את מקצוע האדמו"רות, ואוכל לפתוח בעצמי אדמו"רות ולהיות רבי".  שאלתי אותו, אז מדוע זה לא קרה. ענה ר' משה לייב: "אני ראיתי רבי חדש בכל יום! הרבי של היום לא היה אותו רבי של אתמול".

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. 

"בכל יום ראיתי גילויים חדשים והתנהגות חדשה ואחרת של הרבי. בכל יום היו דברים שונים שטרם ראיתי. ולכן, לעולם לא יכולתי ללמוד את המקצוע, ולא נעשתי רבי…".

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה

נח: עולם חדש ראה

בפסוק הראשון בפרשת נח כתוב "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו".  אומר המדרש בשם ר’ לוי: "כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה". מביא המדרש חמישה שמות, הראשון נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה, אֶתְמָהָא [תמוהה שאתמול העולם נחרב והיום יוצאים], אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ

באיזה מובן ראה נח עולם חדש?  לכאורה הוא יצא מן התיבה באותו כדור הארץ, אמנם אחרי מי המבול בטח היה מראה חדש. אבל האם זה בגדר של "עולם חדש" שנאמר בתורת אמת? הרבי, שמביא את המדרש הזה בשיחת פרשת נח תשנ”ב מגלה הכוונה הפנימית על פי תורת החסידות:  

בבריאת העולם מצאנו שהתורה משתמשת בשני שמות: י-ה-ו-ה (שם הוי', שם המפורש, שם העצם), ושם אלקים. שם הוי' מראה על אלקות שלמעלה מהעולם. שם אלקים הוא שם שמראה על צמצום, העלם, והסתר, שנותן אפשרות לברואים שמרגישים מציאות נפרדת ועצמאית. בלשון תהלים: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן י-ה-ו-ה אֱלֹהִים" – שמש הוי’ המהוה עולמות אין סופים, ואלקים המגן שמצמצם ומסתיר על האור כדי להביא עולמות בעלי גבול. בלשון הרבי: 

שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הוי', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי' (הוי' דלעילא)… 

זאת אומרת שכן, העולם שראה נח בצאתו מן התיבה הוא אותו עולם שנתהוה על ידי שם אלקים, אבל התגלה שבאמת שם אלקים הוא בעצמו רק צמצום האור של שם הוי’ ולא דבר נפרד. 

מזה אפשר להבין יותר טוב המושגים של הרבי בשיחות דבר מלכות, ונותן לנו כלים שבהם נוכל "לפקוח את העיניים". וכמו שהסביר הרבי בשיחת פ’ בראשית לגבי שעבוד מלכיות, שבזמן הגלות ישנו ענין של שעבוד מלכיות אבל אינו נוגע בנשמות ישראל ולא בגופיהם של ישראל בעניני תורה ומצות. ואפילו אותם ענינים שיהודי כן מתנהג כפי חוק המדינה מפני "דינה דמלכותא דינה" מסביר הרבי שגם בענין זה אין ישראל מתנהג כפי דינה דמלכותא מפני שעבוד מלכיות, אלא כי ככה ה' קבע בזמן הגלות. 

בכמה שורות הרבי פותח לנו את העינים לראות "עולם חדש" — עולם שפשוט אין בו שעבוד מלכיות!  ובזה מזהים תקופה ראשונה של ימות המשיח. באופן אחר: אם אדם נמצא בגלות  פרטית פנימית ומאמין שאכן עם ישראל נמצאים במצב של שעבוד מלכיות, אז הוא באמת נמצא את במצב כזה, ר"ל. אבל אחר שמפנימים דברי הרבי מגלים שאפילו בענינים של "דינה דמלכותא דינה" יהודי לא נמצא במצב של שעבוד אלא הוא מקיים רצון ה' גם בזה, לא פחות מאשר בשאר עניני הלכה! נכון, בחצוניות נראה אותה גלות, אבל קבלנו מהרבי כלים "לפקוח עינים" ולראות שבתוך חושך הגלות שבא משם אלקים מאיר שם הוי’ — עולם חדש רואים! 

על ידי שינוי בהבנה והשגה שלנו, שפועל בנו לפקוח את העיניים למציאות הפנימית של העולם, מעמידים אנו את עצמנו במצב של גאולה וזה אפילו בזמן שהעולם כמנהגו נוהג. זהו תחילת ימות המשיח! כל אחד, לפי יגיעתו להבנת והפנמת המושגים האלה שהרבי מגלה, מגיע לבחינה של גאולה באופן פרטי. 

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה