כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה