דעתו של ר' עקיבא על ג' תמוז

ב"ה

פגשת פעם חסיד שבוכה ביום ג' תמוז?
פגשת פעם חסיד שאומר לחיים בשמחה לכבוד  "אתחלתא דגאולה" ביום ג' תמוז?

אם אחד בוכה ואחד צוחק, סימן שלכאורה אחד קשור לאמת, והשני הוא או שקרן או שוטה.  אבל בעומק יותר הרבי כבר גילה לנו מה הפתרון כאשר הבוכים עומדים מול הצוחק: כי כך המעשה בסוף מסכת מכות:

היו [רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא] עולין לירושלים.  כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.  כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.  אמרו לו מפני מה אתה מצחק?  אמר להם מפני מה אתם בוכים?  אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?  אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו.  וכי מה ענין אוריה אצל זכריה?  אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני.  אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.  באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.  עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה.  עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.  בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

הרבי בחלק י"ט בלקוטי שיחות שואל שמונה שאלות על הסיפור הזה, ועונה עליהם באופן מתוק מדבש.  אבל לענייננו צריכים להבין איך הרבי מסביר את הצחוק של ר' עקיבא כשהוא ראה דבר כזה מבהיל כשועל יוצא מקודש הקדשים:

היה לר' עקיבא מעלה מיוחדת: הוא היה יכול לראות את הטוב, אפילו בדבר שלא ניראה טוב בכלל.  כיוון שיצא מזה דבר טוב בסוף, דעתו שהטוב בעתיד קובע על הרע הנראה כעת.  לכן, אם יודעים שעל פי תורה (ולא רק על פי הרגש) מה שרואים כעת מוביל לטוב בעתיד — יש להתייחס לטוב העתידי ולא הרע מול העיניים.  בלשון הרבי: ר' עקיבא רק ראה את הטוב בעתיד.

נוסף לזה, לומדים מהפסוק "ציון כשדה יחרש" שהחורבן נמשל לחרישת שדה, שהוא דבר בלתי נפרד מהצמיחה והקצירה.  איננו דבר רע שהוא רק סימן לטוב בעתיד, אלא הוא חד עם ומביא לצמיחת וקצירת התבואה.  מפני זה התנחמו החכמים מדבריו של ר' עקיבא, כי הוא גילה להם איך שהגאולה העתידה כבר נמצאת בחורבן שראו מול העיניים.

אפשר לתרגם את השיחה למצבנו אחרי ג' תמוז, תשנ"ד:

כל החכמים כאן מסכימים שעל פניו ג' תמוז תחילת תקופה קשה: לא רואים ולא שומעים את הרבי בהתוועדויות, בדולרים, בכוס של ברכה.  אבל כולם צריכים להכיר שהרבי גילה שאנחנו בסף הגאולה, ומה שחסר עכשיו הוא רק חסרון זמני.  בעתיד הוא טוב, אבל כעת המצב נראה להיפך.  לכן למה הם בוכים בג' תמוז?  על מה שחסר, בלי להביט על הטוב בעתיד.

בא ר' עקיבא ולא רק שהוא לא בוכה (אף-על-פי שהוא קרע את בגדיו בריאת הר הבית) אלא הוא צוחק!  הוא עורך א לייבעדיקע פארברענגן, בלי להזכיר הילולא או, חלילה, יארצייט!  איך הוא מתנהג ככה במצב של העלם והסתר שאין תקדים?!  זה הסוד של ר' עקיבא — לא רק שהוא רואה גם את הטוב העתי לצאת מההעלם והסתר, אלא, בלשון הרבי: זה כל מה שהוא רואה!  ונוסף לזה הוא מבין שהא בהא תליא — שהגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה, גילוי של עצמות ומהות בכל התוקף, תלוי בנו, שנעשה את העבודה "בכוח עצמנו" בלי להישען על עידודים ואתערותא דלעילא מהרבי לעורר אותנו.

זה עניין החרישה שמביאה לצמיחה וקצירה — שהטוב הפנימי כבר נמצא בתוך המצב של העלם והסתר.  ומר' עקיבא לומדים שאם יודעים את זה, זה מספיק להפוך בכי לצחוק, אפילו עכשיו שהטוב בעתיד עדיין מוסתר מעינינו.

ועוד נקודה מהשיחה:

הרבי שואל בשיחה למה צריכים לדעת את השמות של החכמים שהלכו עם ר' עקיבא?  אין חילוקי דעות ביניהם, למה לא מספיק להודיע לנו שר' עקיבא הלך עם החכמים (בלי הזכרת שמות)?  והרבי מתרץ שמלדעת שמותם לומדים שכולם היו אנשי שם, בעלי ייחוס: רבן גמליאל היה נשיא בישראל, ר' אלעזר בן עזריה היה כהן (דור עשירי מעזרה הכהן), ור' יהושע היה לוי (השרים ומשוררים בבית המקדש).  מפני יחוסם הנעלה ותפקידם החשובים, הם לא יכלו מעצמם לראות שמהעלם והסתר כזה יבוא טוב.

אבל ר' עקיבא בן גרים היה, והוא בעצמו היה עם הארץ עד גיל 40, לכן כל מציאותו מעידה על כמה טוב יכול לבוא מתוך מצב של חורבן.  הוא ראה ברור את הטוב בעתיד, ורק על ידו השפעתו גם שלושת החכמים המיוחסים יכלו לראות.

לתרגם למצבנו: ה"גזע" ובעלי תפקידים חשובים במוסדות הרבי לא יכולים לראות שום טוב בעתיד במצב אחרי ג' תמוז.  מה שאין כן בעלי תשובה וצאצאיהם, וה"געווארענער" שהגיעו ללובאוויטש ממקום אחר — הם לרוב יותר שייכים לשיטה של ר' עקיבא, לראות גם בהעלם והסתר של ג' תמוז את דברי הרבי שהיום הזה הוא אתחלתא דגאולה.

אם, אחרי קרוב ל-30 שנה, יש כאלה שעדיין לא הגיעו לדעה של ר' עקיבא — צריכים לשים את אלה שכן, כי ביכולתם ובכחם לפתוח את עיני חבריהם כמו שעשה ר' עקיבא לאותם חכמים.  אם אנחנו, אוחזי דעתו של ר' עקיבא, מנסים באמת להסביר את הנושא (לפחות לאלה שמוכנים לשמוע) באופן מסודר, עם מקורות בנגלה וחסידות, מובטחים אנו מהאגדתא הזאת שנצליח להשפיע על ידידינו שלא רואים שגם הם יראו את הטוב בעתיד כמו ר' עקיבא.  לא רק זה, אלא יגידו לנו "ניחמתנו! ניחמתנו!" — הוצאתם אותנו מהבכי של עשרות שנים.

בוודאי ובוודאי זה יזרז את הגאולה ויביא להתגלות הקרובה של הרבי מלך המשיח בעיניי כולם!

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד, ע"ה

קונטרס ב' אייר,ה'תנש"א: לְמה ההעלם לפני גאולה?

ב"ה

כאשר ערב ראש חודש חל בשבת (כמו השנה וגם שנת תנש"א) קוראים הפטרה שמתחילה "וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ". הפסוק דורש הסבר, כי הרי המילה "נפקדת" והמילה "יפקד" הם משורש אחד אבל אם פירוש הפכי. נפקדת, לשון זכרון; יפקד לשון חסר?!

צריכים להבין שלא רק מדובר על אישיים דוד, שאול, ויהונתן, אלא ובעיקר שורשם בספירות העליונות. יש כאן הוראה להתנהגות גם בזמננו, אלפי שנים יותר מאוחר.

ערב ראש חודש ניכר בזה שהלבנה אינה ניראת — נעלמת מעינינו לגמרי. זה מראה על שלימות הביטול, ויוצא מזה מולד הלבנה למחרת, שהרבי מסביר שזה ייחוד המקבל עם המשפיע (דוגמת השמש והירח, אישה ואיש, ישראל והקב"ה). זה מרומז במילה "נפקדת", שהוא ייחוד איש ואישה שמביא להולדה. בהתאם ליהונתן ודוד (ז"א ומלכות) שמתיחדים על ידי שאול (ספירת הבינה).

ביטול הלבנה בערב ראש חודש פועלת הייחוד הנ"ל כי הביטול, בזמן שהלבנה בהעלם, ממשיך מבחינת כתר, למעלה מהשתלשלות. עניין זה הוא ה"נפקדת" בפסוק שלנו, שזה נפעל על ידי שאול (ספירת הבינה). כאן רמז ל"הדרך הישרה" להביא את הגאולה בפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה באופן של הבנה (בינה) והשגה דווקא.

מה הרבי מסביר פה: מצב של העלם וחושך מוחלט שבאמת זה הזמן שממשיכים מלמעלה מסדר השתלשלות, כדי להביא הייחוד של משפיע ומקבל (הקב"ה וישראל, ובדוגמתו מלך המשיח והעם). איך? על ידי כוח של בינה, שזה לימוד והפנמה של הדרגות הגבוהות שנמשכות בזמן ההעלם וההסתר. והנמשל — תקופתנו — קל להבין.

הרבי מדייק שקודם יש "ויאמר-לו יהונתן", שזה המשכת האורות הגבוהים מאצילות, ורק אחרי זה העלם ד"מחר חודש" שמביא לייחוד ולידה. בלשון המאמר.

"ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה… שבתחילה נמשך במלכות…האורות דאצילות, ועי"ז אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) — ונפקדת."

לענינינו: קודם הגלויים של תורתו של משיח בתנש"א-תשנ"ב כהכנה להבא אחרי זה: ההעלם וההסתר מאז כ"ז אדר וג' תמוז, שבזמן זה ממשיכים מבחינת כתר בשביל להביא את הגאולה.

המקיים את הדרך הישרה של הרבי יכול להבין בשכלו ולהרגיש איך שהרבי כבר מראש הסביר והכין אותנו לתקופת ההעלם, לדעת כמה נעלה העבודה שלנו דווקא בתקופה זו, ולכן לפעול כל הענינים בתור אתגר תכליתי מתוך שמחה וטוב לבב (ולא בתור נסיון קשה ומבלבל, ר"ל). ככה מבינים שדווקא עכשיו פועלים הייחוד של המשפיע והמקבל, וזה בעצמו מביא סוף להעלם והסתר — הגאולה האמיתית והשלימה!

לע"נ אסתר בת ר' דוד

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה