דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות וארא: תיקון המוות

הגמרא מספרת: "בשיחה השניה של פרשת ואראה , הרבי מאריך בהסבר מאמר חכמים "המת בערב שבת סימן יפה לו." מספרת הגמרא "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה?" הוא סבר שרבי יהודה הנשיא פחד מהדין בעולם האמת, לכן חזר לפניו סמנים טובים (והיפוכם) שירגיעו אותו: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו… מת בערב שבת סימן יפה לו וכו'." אבל הוא לא היה בוכה מפני פחד הדין, אלא "אנא אתורה ומצות קא בכינא" — "על התורה והמצות (שלא אוכל לקיים) אני בוכה."

לכאורה הסמנים שחזר רבי חייא לא שייכים לסיבת הבכי של רבי יהודה הנשיא. כמה שיהיו הסימנים טובים, אבל הם לא משנים את המציאות להיות פטור ממצות. שואל הרבי:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") — "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים…כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

כיוון שעל פי תורה "טוב" הוא קיום תורה ומצות כנשמה בגוף, לכן מיתה היא היפך הטוב, כי מיתה היא הסתלקות הנשמה מהגוף וקיום התורה והמצות נפסק. עונה הרבי לשאלה:

שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התורה ומצות, כדלקמן.

הרבי מסביר שכבר היה ענין דומה למיתה בערב שבת הראשון שבו נברא אדם הראשון, כמו שכתוב "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן." חז"ל אומרים: שינה – אחד מששים למיתה, כי החיות של האדם בהעלם (אין תנועה ואין התבטאות) — על פניו מצב בלתי-רצוי. אבל, לאמיתתו של דבר, הוא סימן שיהיה הוספה בחיות כאשר:

כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך — כהמשך הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם", "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'", "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות — שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.

הענין הנ"ל הוא גם קאי על העולם בכלל, שיהיה קיים 6 אלף שנה, כנגד ששת ימי השבוע (ואלף השביעי כנגד שבת). אלף הששי (שבו אנו נמצאים) הוא כנגד ערב שבת, סוף זמן הגלות, ובערב שבת יש את הענין הזה של תרדמה, שפועל שלימות לאין ערוך (כמו שביארנו לגבי אדם הראשון). לכן, "המת בערב שבת" קאי גם על מי שנפטר בערב שבת של אלף הששי: שהוא ענין התרדמה כדי להשיג תוספת וחידוש החיים. ובזה שני ביאורים:

א) אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות — התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים.

ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף — בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף חיים נצחיים.

עכשיו ניתן לנו לענות איך זה מפייס הבכיה של רבי יהודה הנשיא להגיד לו ש"המת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי'…ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר — "כמצות רצונך")…

מתברר שמיתה בערב שבת היא גם סימן יפה לגבי המשך קיום תורה ומצות, כי היא מביאה ישר לתחיית המתים ושלימות נעלת ביותר בקיום תורה ומצות. ואז הרבי ממשיך באופן נפלא:

שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה…הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

המיתה בערב שבת (באלף השישי, תקופתנו) אינו דבר שלילי! רק עניין של העלם כהכנה לגלוי נעלה יותר של חיים — חיים נצחיים, בתחלית השלימות.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה